בשבוע שעבר פורסם כי חברת החשמל חתמה על הסכם כניעה מול חברות הגז המצריות. במסגרת ההסכם תוותר ישראל על יותר מ־1.2 מיליארד דולר מתוך 1.76 מיליארד שנפסקו לטובתה במסגרת בוררות בינלאומית. כזכור, מצרים לא עמדה בהתחייבות לספק גז לישראל בעקבות סדרת פיצוצים בצינור הגז בסיני. הסכום שנפסק כפשרה היה נמוך משמעותית מהסכום המקורי שתבעה שישראל, והנה מתברר כעת שהמדינה עומדת לוותר גם על כ־70 אחוזים ממנו, ללא כל תמורה מצד מצרים.
הוויתור הזה מוכרז בזמן שבישראל שוהים, נכון להיום, יותר מ־34 אלף מסתננים שהגיעו לכאן דרך מצרים. חלקם אף שהו במצרים חודשים ושנים לפני שהחליטו לשפר את איכות חייהם ולהסתנן לישראל. מעבר למחויבות הבסיסית למנוע הסתננות משטחה, מצרים חתומה על אמנת הפליטים וקיים בה סניף גדול ומבוסס של נציבות האו"ם לפליטים. החובה לבדוק ולטפל בבקשות המקלט של המסתננים שעברו דרכה, כמו המחויבות לקבל חזרה את המסתננים שנכנסו לישראל, מוטלת מלכתחילה על מצרים, מכיוון שעבור רבים מהמסתננים היא נחשבת למדינת מקלט ראשונה.
מדובר בעיקרון מבוסס במשפט הבינלאומי, המעוגן בין השאר בהוראות חוק אירופיות, כולל אמנת דבלין השלישית שבמסגרתה הסכימו מדינות האיחוד לקבל חזרה מסתננים שעברו בשטחן. הסכמי החזרה נחתמו גם בין האיחוד האירופי לטורקיה ואפילו בין ארה"ב לקנדה. מתוך הכרה בעיקרון זה, נחתם הסכם החזרה בין ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לנשיא מצרים חוסני מובארק בשנת 2007, ועוד בתיווכה של נציבות האו"ם לפליטים, לא פחות. מכוח ההסכם אף נקבע "נוהל ההחזרה החמה", שבמסגרתו השיבו כוחות צה"ל מסתננים שנתפסו בגבול. עם זאת, יישום הנוהל נתקל בקשיים בעקבות לחץ מצד ארגונים רדיקליים ועתירה לבג"ץ, עד שנעצר סופית בעקבות עליית האחים המוסלמים במצרים.
כיום נהנית ישראל מיחסים טובים עם ממשלו של הנשיא א־סיסי, אך היא בחרה לחתום על הסכמים לקליטת מסתננים דווקא עם מדינות בטוחות אחרות באפריקה, בהצלחה חלקית בלבד. למרות העובדה שהסכמים אלה מקובלים במשפט הבינלאומי, חשוב לזכור כי למסתננים אין זיקה חוקית למדינות היעד, בניגוד למצרים המחויבת על פי חוק לקלוט את המסתננים שעברו בשטחה.
יתרה מכך, ישראל התחייבה לשלם לאותן מדינות 5,000 דולר עבור כל מסתנן שייקלט בשטחן. אילו הסכום שישראל עומדת לוותר עליו למצרים ללא תמורה היה מותנה בהחזרת המסתננים, מדובר היה בלא פחות מ־35 אלף דולר עבור כל מסתנן; פי שבעה.
חשוב לזכור כי כבר היום חיים במצרים מאות אלפי סודאנים ואריתריאים. בהתחשב בשטחה ובגודל אוכלוסייתה, מדובר מבחינתה במאמץ פעוט יחסית, בוודאי כשמביאים בחשבון גם את סכומי העתק העומדים על הפרק ואת מצבה הכלכלי הרעוע של מצרים. מכאן שכלל לא מדובר בדרישה מרחיקת לכת, ולמעשה מצרים אף לא תצטרך לקלוט בפועל את כל המסתננים שנמצאים בישראל. מספיק שתסכים באופן עקרוני לקלוט חזרה את המסתננים שעברו בשטחה, כדי שיהיה אפשר להתחיל בצעדי אכיפה, למשל איסור העסקה. ניסיון העבר מלמד כי מרבית המסתננים יבחרו לחזור למדינות מוצאם או לצאת למדינות אחרות, כך שמספר החוזרים למצרים צפוי להיות נמוך אף יותר.
אף שמצרים מחויבת לכך מלכתחילה, הזמן שחלף וחילופי השלטון הפכו את רעיון ההחזרה לדחוק. כעת ניצבת בפנינו הזדמנות היסטורית: גם אם ההסכם כבר נחתם, הוא דורש אשרור סופי של רשות החשמל, ובכל מקרה אפשר לכלול דרישה זו בתנאי התשלום של הסכום שנותר. אם נגזר עלינו לוותר על סכומי עתק, על ראש הממשלה לכרוך בהסכם את סוגיית המסתננים ולדרוש ממצרים תמורה הולמת.
יונתן יעקובוביץ' הוא מנהל המרכז למדיניות הגירה ישראלית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו