בשנים האחרונות מקדם השמאל הפמיניסטי סדר יום פרוגרסיבי, המערער דרמטית על עקרון חזקת החפות, אבן היסוד של הדמוקרטיה והצדק המשפטי המודרני. ברוח זאת נשמעות תביעות ויוזמות חקיקה לזירוז הרחקה של נאשמים בעקבות תלונות על עבירות מין, להשמת איזוק אלקטרוני אוטומטי על כל מי שהוצא נגדו צו הרחקה בעקבות בקשת צו הגנה, או אפילו ביטול זכותם של רוצחי נשים להקלה מחומרת העונש המרבי.
הנחת הבסיס במגמה זו גורסת שלא סביר שאישה תבדה מליבה תלונה נגד גבר, משום שהחקירה שתבוא בעקבות התלונה היא בגדר "אונס שני" (אף על פי שהחקירה נועדה לבדוק אם אמנם היה אונס ראשון). סיסמת המאבק "אנחנו מאמינים לקורבנות" היא מופת למשפטי הנחת המבוקש, שהרי מי שהוכח שהיא קורבן - ודאי שנאמין לה.
לאחרונה, יש לציין, נבעים פה ושם סדקים בדוקטרינת האמון המוחלט. אורית קמיר, חוקרת פמיניסטית ושותפה לניסוח החוק למניעת הטרדה מינית, יצאה לפני מספר שבועות נגד "מסע הצלב" שניהלו חברות הכנסת תמר זדנברג ומיכל רוזין נגד חבר מפלגת מרצ שהואשם בהטרדה מינית. עכשיו, כש־MeToo נוגסת בישבנו של השמאל, יכולה גם אריאנה מלמד לטעון ב"הארץ" שהתנועה הגיעה ל"תקופה היעקובינית של המהפכה שבה ראשים מותזים בכיכר שוק דיגיטלית בלי הבחנה ובלי שום צורך בגיבוי עובדתי כלשהו להאשמות". כאילו שזה לא היה עצם קיומה.
אך מי שסבור שאת מקומם של האמון האוטומטי ומשפטי השדה חוזרת להחליף חזקת החפות, עלול להתבדות. אונס טרגי של ילדה מעבר לקו הירוק מתקבל באדישות יחסית בארגוני הנשים, ותקיפה ורצח של נערה יהודייה על ידי ערבי - ממניעים לאומניים, על פי עדותו שלו - לא הוציאו את השמאל הפמיניסטי להפגנות זעם. מנגד, כשבת למסתננים לא חוקיים נרצחה על ידי נתין זר בתל אביב, יצאו פעילות וארגונים להפגין כנגד "הטרור הגברי" ובמחאה על "מגפת רצח הנשים", תוך כדי הטלת האחריות, בין היתר, גם על חוק הלאום.
ברור אפוא שלא תמיד האונס הוא הפשע החמור, ולא תמיד האנס הא האשם: כל זה נקבע על פי המיקום בהיררכיה של פוליטיקת הזהויות. עתה ניתן סוף סוף גם לנסח את כללי המשחק: קלף ה"אישה" מנצח את קלף ה"גבר"; קלף "גבר מוסלמי" מנצח קלף "אישה יהודייה", ואז מותר להחליף בין הפושע לקורבנו, כך שהמותקפת תיחשב לאשמה במצוקתו של התוקף. הקלף "גבר זר" פוטר אתכם מכל אחריות למעשיכם ומטיל אותה על תרבות האונס של הלאומיות הישראלית. הג'וקר הוא הקלף "גבר משלנו", שמנצח אפילו את מערכת המשפט.
קלפי הזהות המגדרית, האתנית או הלאומית כקריטריון מוביל לצדק ולאמת טורפים את תפיסת הצדק המערבי הבנויה על עקרון ה"ללא הבדל דת, גזע או מין". קריטריון השיפוט האידיאולוגי הזה רחוק מלהיות חדש במחוזות השמאל. ברוסיה הסובייטית פעלה מערכת המשפט לפי עקרון "המשפט המהפכני". לנין סבר ש"אין לבטוח בכל אויב מעמד הפועלים, אף אם אין כנגדו הוכחות לפשע כלשהו כנגד המדינה, ויש להתייחס אליו כמו לכל אסיר פלילי". כלומר, מי שהיה בורגני לפני המהפכה אשם אפריורי בפשע שלא ביצע. ראו בזאת נורת אזהרה אדומה עם פטיש ומגל.
דלית סוטר (גב"ח) היא מייסדת "פורום קפה שפירא" להשבת ההיגיון לשיח
