המשפט הפרטי הוא מגילת הזכויות הכלכליות של האזרח בחברה ליברלית ותקנות סדר הדין האזרחי הן הכלי להגשמתן. ללא סדרי דין ראויים, הזכויות שנקבעו בחוקי היסוד הן תיאורטיות גרידא.
מערכת המשפט הכינה רפורמה, תוך הפחתת מספר התקנות מכ-600 ל-180, האמורה להביא יעילות ומודרניזציה. לשכת עורכי הדין, שלא הייתה שותפת אמת לרפורמה ואשר כל סיעותיה מתנגדות לה, מוצגת כמי שמגינה על עו"ד רשלנים, החוששים שהתקנות יהפכו את חייהם לגיהינום.
ואולם, פגיעת התקנות היא בציבור המתדיינים שלא יהיה להם יומם בביהמ"ש. לכתבי הטענות נקבע מספר עמודים מצומצם וסד זמנים קשיח ובעייתי. סמכויות שיפוטיות הועברו למזכירים ולעוזרים משפטיים. על פי תחשיבים כלכליים, ההליכים צפויים להתייקר מאוד, עקב הסטת ההוצאות לראשית ההליך, שעה שפלוגתות רבות נפתרות ללא צורך בהוצאות אלה. למי שאיננו אמיד השירות המשפטי לא יהיה נגיש. גם גופים עסקיים יסבלו קשות מההליכים. משקיעים, במיוחד זרים, יימצאו לכודים בהתדיינות חסרת כל ודאות, המתנהלת שלא על פי סטנדרטים מקובלים.
מנגד, הרפורמה מסירה מהשופט כל חובה מדידה שבתקנות הנוכחיות (30 יום למתן פסק דין, 15 להחלטה במועדי ביניים, כשאי עמידה במועדים מחייבת דיווח לנשיא ביהמ"ש). ערעורים יוכלו להידחות על הסף, ללא דיון וללא הנמקה.
במדינות מפותחת יש מאות רבות של תקנות התוחמות את שיקול הדעת השיפוטי. בישראל, בעקבות הרפורמה, כל שופט יחליט כפי הבנתו ופסיקות סותרות צפויות בשפע. מאחר שרק ביהמ"ש העליון קובע תקדימים מחייבים, הרי עד שהוא יידרש, אם בכלל, להבהרת המצב יחלפו לא "4-3 שנים לא פשוטות, שבעקבותיהן תבואנה 50 שנים נפלאות", כטענת המערכת, אלא שנים ארוכות של אי ודאות ושרירותיות.
מאחר שהסמכות להתקין תקנות ולקבוע את מועד החלתן היא בידי שר המשפטים, הקים השר אמיר אוחנה, לבקשת ראש לשכת עוה"ד, עו"ד אבי חימי, צוות, בראשות שופט ביהמ"ש העליון יצחק עמית ובהשתתפות נציגי הלשכה, עו"ד ד"ר אסף פוזנר ופרופ' טליה איינהורן הח"מ, לצד נציגי משרד המשפטים והרשות השופטת, שידון בהערות הלשכה ויגבש המלצות לתקנות ללא תקלה במקום מה שמצטייר כתקלות ללא תקנה.
בקשות נציגי הלשכה לעיין במסמכים שעמדו ביסוד הרפורמה – בהם דו"ח מקיף (500 עמודים) של חברת שלדור לייעוץ אסטרטגי, פרוטוקולים לגבי החלופות שנבחנו, היעדים המדידים שנקבעו והתחשיבים הכלכליים שמאשרים אותם, בחינת עלויות מול תועלת ועוד –, לא נענו. בטענה שהרפורמה באה "להחליף דיסקט", אין גם נכונות לדון בנושאים הנידונים בתקנות שהתאדו, כשהפסיקה הקיימת נותרה ללא הקולב עליו היא תלויה.
מתקבל הרושם שהרפורמה נעשתה ללא איתור ובחינת הבעיות הגורמות לעומס בביהמ"ש (שאיננו כשלעצמו בעיה אלא תוצאה) ומבלי שנמצאו פתרונות הולמים לבעיות שלא אותרו. על פי דו"ח הנהלת ביהמ"ש, אורך חיי תיק ממוצע בביהמ"ש המחוזי הוא 17 חודשים ובבימ"ש שלום 11 חודשים. כלומר, לא בכל התיקים יש בעיה. אדרבא, במסגרת הרפורמה התאדו דווקא ההליכים המאפשרים דיון יעיל כשמדובר במחלוקות משפטיות גרידא.
בנוסף, לא נעשתה בחינה כלכלית של השלכות הרפורמה על עלויות ההתדיינות בביהמ"ש וההשלכות התקציביות על משק המדינה, דבר המתחייב הן מהנחיית היועמ"ש לגבי חקיקת משנה והן מהחלטת הממשלה להקטנת נטל הרגולציה, שהמדינה מחויבת לה כפי דרישות ה-OECD.
הרפורמה, שיסודותיה תלויים על בלימה והשלכותיה עלולות להיות כה חריפות כפי שהלשכה סבורה, עלולה להביא לכך שאזרחי ישראל לא יוכלו לממש את זכויותיהם המהותיות באמצעות מערכת המשפט (עניין שבלעדיו אין למערכת זכות קיום כלל ועיקר), ובעקבות זאת לערעור שלטון החוק (באין גוף מדינתי הנותן לאזרח שירות בסיסי של יישוב סכסוכים) ולאובדן האמינות בעיני הציבור במערכת המשפט היקרה לכולנו.
טליה איינהורן היא פרופ' מן המניין באוניברסיטת אריאל וחברת האקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
