מה עושים עכשיו? זו השאלה המרחפת כעת מעל המערכת הפוליטית. הציבור הצביע, ברובו (65 מנדטים של השמאל, כחול לבן, ליברמן והמשותפת), נגד קואליציית ימין־דתיים. אבל הוא הצביע גם נגד קואליציית שמאל (63 מנדטים של מפלגות הימין, החרדים וליברמן), גם נגד איחוד הכולל את נתניהו (33 מנדטים של מצביעי כחול לבן), אבל גם נגד איחוד השולל את נתניהו אישית (31 מנדטים שהצביעו במפורש לפתק "הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה" מונעים זאת). כל אחת מהמפלגות יכולה להפר את הבטחותיה לבוחר, אבל כרגע לא נראה שיש להן אינטרס או עניין לעשות זאת, וכל אחד רוצה שהאחר יפר את הבטחותיו, למען העם והמולדת.
אז מה עושים? אפשר כמובן ללכת לבחירות נוספות, ואז לעוד בחירות, ואז לעוד, אבל מעבר לתחושת המיאוס הכללית מבחירות נוספות, לא ברור מה הטעם בהן, כפי שלא היה ברור מה הטעם בבחירות האחרונות ומה הן הוסיפו.
יהיו שיאמרו שמחסור בכנסת מתפקדת אינו בהכרח רע, שהרי מה שהמחוקקים והממשלה עשו בשנים האחרונות היה לפגוע לא מעט במשק ובאזרחים בחוקים פופוליסטיים ובהגדלת הגירעון. אבל הגירעון כבר גדול, וכדי להתמודד איתו חייבים ממשלה מתפקדת שתדע לקצץ כראוי. חברת דירוג האשראי מודי'ס כבר הזהירה שדירוג האשראי של ישראל בסכנה אם לא תקום ממשלה יציבה. ולפנינו התמודדויות חשובות עם "עסקת המאה" והאירועים הביטחוניים־מדיניים סביבנו, כשכל זה מצריך יציבות פוליטית ולא תוהו ובוהו אלקטורלי.
נדמה שהמצב שנקלענו אליו יכול להיות דווקא הזדמנות. בחירות נוספות מאותה מתכונת יביאו אותנו לאותה תוצאה. אבל מה אם נשנה את המתכונת?
"שינוי שיטת הממשל" הוא דגל ישן שליווה אותנו עשרות שנים. פעמים רבות לרעה: הרפורמה לבחירה ישירה, שבאה על רקע הכאוס הפוליטי של שנות ה־80, הובילה לבעיות רבות יותר ממה שפתרה, ואין הרבה אנשים שמתגעגעים אליה. העלאת אחוז החסימה לא גרמה לתוספת יציבות אלא להפך. כך שרפורמות צריכות להיעשות בזהירות רבה ומתוך מחשבה קדימה ככל האפשר. אבל אין זה אומר שהיצמדות למצב הקיים היא אידיאלית, כי כמו שראינו היא הביאה אותנו לפלונטר פוליטי.
ראשית, עלינו להגדיר את הבעיה: הבעיה אינה ייצוגיות אלא יציבות ומשילות. כלומר, מה שעלינו לעשות הוא אולי להקטין מעט את הייצוגיות, כדי לחזק את יכולת הממשלה למשול. זה לא בשמיים, ויש לנו כבר מודל פועל כזה: השיטה הבריטית והשיטה האמריקנית, השונות זו מזו בפרטים רבים אך דומות בעיקרון אחד, המעודד את קיומן של שתי מפלגות גדולות ודוחק את כל השאר לשוליים.
זהו עקרון "המנצח זוכה בכל הקופה", מה שמכונה "שיטה אזורית־רובנית". המדינה מחולקת למחוזות, ובכל מחוז זוכה בבחירות נציג אחד, והוא המייצג את אנשי המחוז. המטרה המוצהרת של השיטה היא קשר ישיר יותר ואחריות מובהקת יותר בין נבחר הציבור לבין הציבור שבחר בו, אך תוצר הלוואי שלה הוא צמיחתן של שתי מפלגות גדולות, שבדרך כלל אחת מהן זוכה ברוב מוחלט של הקולות, בלי צורך להקים קואליציה. והרי הצורך בהקמת קואליציה הוא מה שהביא אותנו למצב הביש הנוכחי.
רפורמה כזאת יכולה לפגוע במפלגות הקטנות, בפרט במפלגות אידיאולוגיות קטנות כמו מרצ וימינה, שבשיטה רובנית ייאלצו להיכנס לאחת מהמפלגות הגדולות ולהשפיע בתוכה. אך המצב הפוליטי הנוכחי מאפשר לשתי המפלגות הגדולות, כחול לבן והליכוד, ליצור קואליציה אד־הוק, שכל מטרתה הוא שינוי השיטה לשיטה אזורית־רובנית, ואולי אפילו אימוץ המתכונת של שני בתי נבחרים, "עליון" ו"תחתון", המאזנים זה את זה. כל זה צריך כאמור להישקל בזהירות, אך ייתכן שאין מוצא מרפורמה כזאת. הרי לך, אדוני הנשיא, עוד חומר לדון בו בפגישותיך עם ראשי המפלגות בשבועות הבאים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו