כנראה נזכה לעוד מופעי אימים של הפרשן שגיא כהן

1. היום, 13 באוקטובר, לפני 26 שנה, ניצחה נבחרת ישראל את צרפת בפריז במוקדמות גביע העולם. ראובן עטר כבש בזמן פציעות, ישראל היממה 2:3 את המארחת וחיבלה קשות בניסיונה להעפיל למונדיאל 1994. 

לצרפת היה עוד ניסיון, שוב בבית, מול בולגריה. היא נזקקה לנקודה אחת, אבל הפסידה שוב בזמן פציעות. אפס משש בשני משחקי בית. ארבע שנים אחר כך צרפת היתה אלופת עולם. וישראל? ישראל זה כבר סיפור אחר.

שלשום הפסידה ישראל לאוסטריה, שהיתה יריבה שלנו גם בקמפיין הראשון באירופה והיתה גרועה פחות או יותר כמונו. שבועיים אחרי הניצחון ההוא בפריז, האוסטרים באו לר"ג ועשו 1:1. במחזור האחרון של הקמפיין, ישראל הפסידה 3:1 לפינלנד בר"ג וסיימה אחרונה בבית עם ניצחון אחד בעשרה משחקים, ההוא בפריז על צרפת. 

פינלנד של אז היתה הרבה יותר חלשה מפינלנד של היום, שגם עכשיו היא לא בדיוק אריה כדורגל, אבל נמצאת כרגע שנייה בבית עם איטליה, יוון, בוסניה, ארמניה וליכטנטשיין.

2. אז למה אנחנו פותחים מהדורת חדשות עם מנור סלומון בליגת האלופות? ולמה אנחנו זוכרים עד היום את הניצחונות על צרפת, את החמישייה על אוסטריה, את השער של יוסי בניון במדי ליברפול במדריד, את ההברקות של זהבי או את הגול של מוטל'ה לפני 50 שנה? אלוהים, 50 שנה. אנחנו זוכרים אותם כי הם חד־פעמיים, כמעט מקריים. הם יוצאים מהכלל, שאינם מלמדים על הכלל. והכלל הוא כמעט שום דבר.

כבר אמרתי מזמן שנבחרת ישראל, כמעט לדורותיה, היא מקרה אבוד. הניסיונות להחיות אותה מפעם לפעם מעוררים הערכה ורחמים גם יחד. הופעותיה ברחבי היבשת כבר 27 שנה הן לרוב מסע ארוך של מבוכה, זיקוק של החולי שנדבק כמו דיבוק.

מ־1992 והמשחק הראשון ביבשת, בווינה (ערוץ הספורט "גנב" בפעם הראשונה בהיסטוריה זכויות שידור של משחק נבחרת מתחת לאפו של ערוץ 1 המנמנם), ועד 2019 הפכה מדינת ישראל ממדינה כמעט ענייה למדינה כמעט עשירה. אין דמיון בין היכולות הכלכליות אז להיום. 

לעומת זאת, בכדורגל, ישראל היא המדינה שהכי פחות התקדמה לעומת שאר היבשת. הנתונים היבשים מלמדים שיש פה מעט מדי כדורגלנים בכל קבוצות הגיל; מספר מגרשי האימונים דומה לתשתיות במדינות אפריקה הנחשלות; ומספר מאמני הכדורגל ורמת ההכשרה לא מדגדגים את הסטנדרט באיסלנד, בדנמרק, בבוסניה או אפילו בהונגריה. 

כל עוד לא תרושת המדינה מצפון עד דרום, מזרח ומערב, במתקנים, בהדרכה, בהשגחה ובטיפוח - נמשיך לבנות על ערן זהבי ונזכה למופע אימים של שגיא כהן, כמו בחמישי בלילה באולפן, מייד אחרי התבוסה בווינה.

3. אני די מתבייש לומר שאני, כמו כהן, לא התלהבתי מהגעתו של אנדי הרצוג לאמן כאן. אבל להבדיל ממנו, לא פסלתי את הרצוג בגלל יכולותיו, אלא פקפקתי באפשרות שיצליח להתגבר כאן על העסקונה, אבל הוא התגבר, ודי מהר דעתי השתנתה לתמיכה מובהקת.

שגיא כהן, שראה את הנבחרת על שלל מחלותיה הפתלוגיים מפסידה לאוסטרים, דיבר אוטוסטרדה (כמעט לא הבנתי מילה), אבל בין מילה למילה היה ברור שהוא רצה שהרצוג יארוז. שגיא רוצה את אבוקסיס דחוף. אני אוהב את יוסי, הוא אולי מאמן העתיד, אבל חוץ מסכנין ומבני יהודה הוא עדיין לא אימן פה קבוצה רצינית. מזל שישב שם אלי גוטמן שהיה מבוגר אחראי. חבל שלא נתן לו לשתות כוס מים.

4. למרות שאם נעשה הבוקר סקר, יותר מ־70 אחוזים מהציבור ירצו לראות את הרצוג ממשיך לאמן בנבחרת, חלק מעמיתיי איבדו את הפתיל. הם רוצים תוצאות, ומהר. בנון כל הכבוד, חיפושיות יוצא מהכלל, אבל תבין דבר אחד שגיא כהן - המרתף שלי פה למטה זה חור, אפינצטרלועך. פה לא יעזור שום בנון. פה צריך רמונט, ורמונט עולה כסף...

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו