ההליכה לבחירות שלישיות דרדרה, כך נראה, את רוב הציבור למצב רוח עגום. איש אינו רוצה בכך. אנחנו בשלב "משחק ההאשמות", ויש הסכמה הכללית על כך שהמצב רע. כך כתב גם כותב שורות אלה, על במה זו, לפני פחות משלושה חודשים. וכך מִתרבות הכתבות המדווחות על עיכוב תקציבים ופרויקטים, אי־חתימה על הסכמים חדשים ועוד, וכל זה כנובע מהימצאותנו במצב מתמשך של ממשלת מעבר חסרת כוח פוליטי.
אבל האם זה באמת כל כך רע? ייתכן שהדברים פחות גרועים משחשבנו - ואולי, נאמר בזהירות, אפילו טובים יותר מקיומה של ממשלה מתפקדת.
בשנים האחרונות, עד לפני המשבר הפוליטי שחולל אביגדור ליברמן לפני שנה, היתה ממשלה מתפקדת. היה שר אוצר, שר ביטחון, שרה לשוויון חברתי - הכל פעל יופי. ומה פעל? בזבוזים, המוני בזבוזים. "נטו כחלון" חילק כסף כאילו אין מחר - לזוגות צעירים, להורים, לסטודנטים, לחרדים, לחקלאים, לנכים. משרדי הממשלה חגגו. תקציב החינוך זינק, וכמוהו תקציביהם של כל אחד ממשרדי הממשלה. "האיש השמן" מהמשל של בנימין נתניהו, המגזר הציבורי, הלך והשמין. הסכמי שכר שנחתמו הלכו והעלו את שכרם של עובדי המדינה הרבה מעבר לעלייה של השכר הממוצע במשק. אבל כמו שאמרה מרגרט תאצ'ר, סוציאליזם עובד יופי עד שנגמר לך הכסף של אחרים.
גירעון המדינה, שהלך והתעצם לכדי 3.7 אחוזים מהתמ"ג, הוא פצצה כלכלית מתקתקת. פירושו של הגירעון הגבוה הוא שהמדינה לווה כסף רב מדי כדי לממן את הוצאותיה, הלוואות שנצטרך לשלם עליהן בריבית גבוהה בשנים הבאות. ממשלה מתפקדת חכמה היתה יכולה לטפל בגירעון באמצעות קיצוצים נרחבים בתקציב המדינה ובמשכורות עובדיה: לערוך דיאטה ל"איש השמן", כדי ש"האיש הרזה", הסקטור הפרטי, יוכל לשגשג יותר. אך מההיסטוריה של הממשלות האחרונות, ומהרטוריקה בתקשורת הפופוליסטית, ספק רב אם מהלך כזה היה קורם עור וגידים.
כל אחד ואחד מהנתמכים בידי המדינה מתקשה כבר לראות כיצד הוא יכול לשגשג בלעדיה: בין אם זה אמן או אדריכלית, מורה או יזם המבקש סבסוד, רגילים כבר לקבל את הכסף מהצינור הבטוח של המדינה. ככל שהממשלה שואבת יותר מסים ומחלקת יותר כספים, היא מגבירה את התלות של הציבור ומנוונת את היוזמה האזרחית. וכך, מהלך של קיצוץ אקטיבי היה נתקל כנראה בהתנגדות רחבה, וסביר מאוד שלא היה יוצא אל הפועל. במקום זאת היו אולי מעלים מסים או מגדירים מחדש את יעד הגירעון, על חשבון הדורות הבאים.
לכן, נראה שיש צד חיובי לשיתוק הממשלתי. הגירעון אינו מקוצץ בחדות, אך גם אינו גדל. נכון, מהלכים חיוביים נבלמים, אך גם מהלכים שליליים מוקפאים. הרחבות תקציביות על חשבון הציבור בהשהיה. אין להכחיש שנגרם סבל למי שנסמכו על חוזים ממשלתיים, אך כל מהלך של קיצוץ תקציבי היה גורם לסבל שכזה, ואין מנוס ממנו: בסופו של דבר אותם אנשים ינצלו את כישרונם בשוק הפרטי ובתחום האזרחי, וכולנו נרוויח מכך. הקיפאון הממשלתי מאפשר דיאטה כפויה, מבלי שיש גורם שניתן להאשים אותו או ללחוץ עליו, והתוצאה יכולה להיות דווקא מבורכת: מעבר מהיסמכות על הממשלה, להיסמכות על החברה האזרחית ועל השוק, שהם - ולא המנגנון הממשלתי - הבסיס לחברה תוססת ובריאה.
