אחרי שתוכנית טראמפ סימנה את הרקוויאם של טענות "הכיבוש" וה"אפרטהייד", ואחרי שצעקות ה"גזענות" על כל עניין הפסיקו לעשות רושם, הגיע שעתו של מושג "הרוב היהודי". מעל פני השטח ובזרמים התת־קרקעיים של התודעה הפוליטית, חברי המפלגה המשותפת מדביקים "גזענות" למושג "רוב יהודי", שהוא מאבני היסוד של הציונות, ונמצא במשנתם של אבות הציונות, משמאל ומימין.
התנגדות הערבים ל"רוב יהודי" איננה דבר חדש. החידוש הוא תפיסתו כגזעני, כך שיתכתב עם השיח האנטי־ישראלי העכשווי, שבמהותו עומדת השאיפה לפגום בלגיטימיות המוסרית של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית. ההתנצלות של גיבורי החיל, המתיימרים להנהיג את ישראל, על השימוש במינוח "רוב יהודי", אינה רק פגיעה חמורה באתוס של מדינת העם היהודי, אלא היא בעיקר מופע של אובדן דרך, כמילות השיר "כה אמר השטן" של נתן אלתרמן: "אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק".
הכל מבינים שרוב יהודי הוא הביטוי החשוב ביותר למימוש הריבונות היהודית. ישנה זיקה ישירה בין רוב יהודי למדינה יהודית, לעלייה יהודית ולחוק השבות. מי שטוענים נגד המושג "רוב יהודי" במדינת ישראל, מבקשים להכחיש את הלאומיות היהודית.
בסיסמתם החדשה, חברי המשותפת נותנים ביטוי לנאמר באמנה הפלשתינית של אש"ף: "הטענות בדבר הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודים לפלשתין, אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם הנכונה. היהדות, כדת שמיימית, אינה לאומיות בעלת מציאות עצמאית, וכמו כן אין היהודים עם אחד, בעל אישיות עצמאית, אלא הם אזרחים במדינות שלהן הם שייכים". הכחשת הלאומיות היהודית, שהיא מאבני היסוד בזהות הפלשתינית, מתלכדת עם השקפתם של שוללי מדינת ישראל מבין הערבים וחלקים במחנה הליברלי הפרוגרסיבי באירופה ובארה"ב. הפיכתו של המושג "רוב יהודי" למוקצה, היא אינטרס פלשתיני מובהק. המקור לסכסוך שאותו לא הצליחו להכריע במלחמות ובטרור אכזרי, מצוי במושג זה. הכרחיותו לריבונות הלאומית היהודית ברורה.
מנהיגי הציונות, שלא הרגישו צורך להצטדק לגביה, הבינו היטב את חשיבותו של רוב יהודי לכינון מדינה יהודית. הם בוודאי היו חותמים על דברי דוד בן־גוריון ש"עלייה גדולה, רוב יהודי, מדינה יהודית - הם מבחינת הדינמיקה הפוליטית מושגים נרדפים" (ד. ב"ג, "גורם הזמן בציונות"). לדברים אלה הוא הוסיף ש"אין שום הבדל בין התנגדות הערבים למדינה יהודית או לרוב יהודי או לעלייה גדולה. אצלם שלושת המושגים האלה מזדהים בהחלט". באותו עניין כתב זאב ז'בוטינסקי: "רוב יהודי בארץ ישראל הוא, מבחינה אובייקטיבית ומבחינה סובייקטיבית כאחד, המטרה הראשונה והסופית של התנועה הציונית ושל כל חבריה שיש בגופם נפש בריאה" (ז"ז', "רוב").
בימים ההם, כשטרם היה ברור מהו המעמד המשפטי המדויק של המדינה היהודית שתקום, הבחין ז'בוטינסקי בין ריבונות "כלפי חוץ", שמהווה את התוכן המשפטי של ריבונות שתוענק לעם היהודי על ידי המעצמות, לבין ריבונות "כלפי פנים". בנוגע לאחרונה הוא אמר, "רעיון 'מדינת היהודים' ברור בהחלט: משמעותו רוב יהודי, בו התחילה הציונות ובזכותו היא מוסיפה להתקיים". מנגד, רגשות הפלצות וההתחשבות שמיהרו מנהיגי כחול לבן, לצד עיתונאים והוגי דעות, להפגין כלפי עלבונם של חברי המשותפת ביחס למושג "רוב יהודי", הוא מעשה רמייה כלפי היהודים, אך לא פחות - כלפי האזרחים הערבים עצמם. גם בעבור השאיפה לנצח בבחירות, מדינת ישראל לא תוכל לוותר על הציונות.
חברי המשותפת, שמהלכים פוליטיים כושלים כמו העלאת אחוז החסימה זימנו להם אפשרות להוות גורם משמעותי בפלונטר הפוליטי, נוקטים טקטיקה שמקדמת את הלאומיות הפלשתינית, ובה בעת את אג'נדת מדינת כל אזרחיה: התנגדות לזכותנו להגדרה עצמית. הטקטיקה עלולה להשפיע על אלה שרפתה אצלם תחושת הצדק. אבל עמוק בליבם, חברי המשותפת יודעים שברגע האמת "הרוב היהודי" לא יוכל להיות הנושא שיגדר מחנות פוליטיים ציוניים. הם יודעים שגם הגנרלים המשחרים לתמיכתם, כדי להשיג את אידיאל ה"רק לא ביבי", יגידו - עד כאן!
ד"ר גבריאלה (אלגרבלי) ברזין היא מומחית לפילוסופיה ערבית ויהודית, ובוגרת אוניברסיטת הרווארד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו