כשהבן שלי רק התחיל להגיד את מילותיו הראשונות קנינו לו דובי, פו הדוב רך ונעים, שהפך בשפתו התינוקית מייד ל"ביבי". אני כבר הספקתי לשכוח שמדובר בראש הממשלה שלנו, אבל מדי פעם, כשאנחנו מסתובבים בחוץ ומדברים בחופשיות, התגובות מזכירות לנו כמה רגש מעורר השם הזה.
לפעמים זה מצחיק, כמו בפעם שהלכנו למכולת של ניסו, וכשהדובי נפל אמרתי בטבעיות לבני "ביבי נפל" כדי שירים אותו. זה היה אחרי הסיבוב השני של הבחירות, ובעל המכולת הנהן בהסכמה: "נפל חזק הפעם ביבי, נפל חזק". אבל בדרך כלל התגובות מעציבות אותי. הפוליטיקה, כך נראה, חוצה את מחוזות השכל הישר לתוך הלב. וגם האנשים שמחשיבים את עצמם רציונליים למהדרין לא יכולים לנהל שיחה עניינית בנושא.
בצד אחד עומדים אנשים שנפלא מבינתם איך יצור אנוש יכול לחשוב שיש משהו טוב בנתניהו ואשכרה להצביע לו (ולכן: "בבונים", "מלך הקופים" ושאר ביטויים גזענים ומסמרי שיער). הם מסוגלים לדמיין אותו רק מאחורי סורג ובריח.
כשכתבתי את המחקר שלי על ההתמודדות ההיסטורית הראשונה על הנהגת התנועה הציונית בין ה"ימין" וה"שמאל" ב־1933, ואיך ניצח בן־גוריון את ז'בוטינסקי, נפעמתי מהממצאים. הביכה אותי השפה שבה השתמש בן־גוריון - מייסד המדינה - כדי ללכד את מחנהו נגד "ההיטלריזם היהודי", כך קרא לילדים יהודים מסכנים בגולה, חנונים במדים שרצו לעלות ארצה. וזאת בשעה שנאצים העלו באש ספרים בגרמניה, שרפו את סמל הדמוקרטיה - הפרלמנט (הרייכסטאג) והבטיחו ליהודים נקמה אפלה. הדימוי הנורא שעיצב בן־גוריון ליריביו לא עזב אותנו מאז. ועם זאת, לנגד עיניי התגלתה מסכת מרתקת ואמיצה של הקמת תנועת עם בראשות בן־גוריון, בתבונה, בכישרון ועם חזון מעוררי השתאות. אך כל ניסיונותי להסביר לאנשי מפלגת רק־לא־ביבי הרציונליים שכדי לנצח הם צריכים להבין מה עשה בן־גוריון בשעתו, כי זה מה שנתניהו עושה היום (ועל כך בפעם אחרת) - עלו בתוהו. איך הם איבדו את המרכז הפוליטי למרות השם שלקחו לעצמם? את זה הם לא רוצים לשמוע.
בצד השני, רואים אנשי המחנה הלאומי את כל מי שאינם תומכים בראש הממשלה כמי שמכרו את נשמתם לשטן ("בוגדים", "סמולנים", "עוכרי ישראל"). הם מדמיינים אותם יושבים בבתי קפה אפלוליים בשינקין ("תל הביב") ורוקמים מזימות יחד עם האיחוד האירופי, אף שרוב יריביהם במחנה השמאלי המתכווץ הם ציונים, חלקם מסורים בלב ונפש, למעט שוליים אנטי־לאומיים צרים. אסור שהצד שלקח לעצמו את התואר "לאומי" ימהר לשלול אותו מיריביו.
דמוקרטיה אף פעם לא היתה עסק נקי ונחמד לבעלי לב חלש. היא ידועה כשיטה הגרועה ביותר, חוץ מכל יתר השיטות, כדברי צ'רצ'יל. מה לעשות, שזו הדרך היחידה לתת לציבור חלק בקביעת גורלו? ואיך לעזאזל אסביר לבני, כשיגדל, את רגשות השנאה שהשם של הדובי שלו מעורר?
ד"ר רונה יונה היא היסטוריונית ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת אורנים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו