אין זה סוד שתמיד הייתי חסידה של ממשלות אחדות. חוסנה של החברה הישראלית באחדותה: יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחים, שמאלנים וימנים. אין בכך כדי לטשטש את המחלוקות, שהן נשמת אפה של דמוקרטיה חיה ובועטת, יש בכך כדי לאגם משאבים וכוחות אל מול האתגרים הקיומיים שעימם מתמודדת ישראל מאז הקמתה.
כמי שבמשך שנים שירתה כשרה בממשלות ישראל בקבינט, יו"ר הכנסת ה־17 ונשיאת המדינה בפועל, אני מבינה היטב את עומק ורוחב המשבר שעימו אנו מתמודדים. אין מקום לאשליות, האתגר הוא לא רק בניצחון הווירוס, אלא גם ובעיקר בשיקום שיידרש ביום שאחרי, בכל המערכות החיוניות: כלכלה, בריאות, חינוך, תחבורה ורווחה. מדובר בפרויקט "פינוי בינוי" משקי לאומי שלא ידענו עד כה, אתגר חדש ומורכב המצריך ניסיון רב בניהול ענייני המדינה.
לכן אני מתקשה להבין את האולטימטומים שמציבים ראשי כחול לבן. בהתעקשותם הם מוכיחים שהאינטרס הפוליטי שלהם קודם לאינטרס הלאומי. תמוהה אף יותר התנהלותו של עמיר פרץ יו"ר העבודה. כפוליטיקאי ותיק שראה פה משבר אחד או שניים, וכנצר למפלגת שלטון, הייתי מצפה שיעשה מעשה כאן ועכשיו ויהיה הראשון, יחד עם חברי סיעתו, להצטרף לממשלה.
אירוע רב־מערכתי בסדר גודל זה מצריך ניסיון עשיר בניהול ענייני המדינה. אין מקום לעקומת למידה, ולכן נתניהו צריך להמשיך ולנהל את המשבר. הצעתי, לכן, היא הקמת ממשלה רחבה, בשיתוף כל סיעות הבית. מתוכה יוקם קבינט חירום מבצעי שיהיו בו נציגי כל הסיעות.
בחלוף שנה יחליטו הצדדים במשותף על המשך הדרך. פרשת השבוע "ויקהל" פותחת בפסוק "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". אין זמן מתאים מזה לעשות את המעשה הנכון - להתקהל כל עדות מדינת ישראל.
הכותבת כיהנה כיו"ר הכנסת ה־17
