בעוד המערכת הפוליטית משתעשעת במאבקי כוח ומחמיצה שותפות במאבק היסטורי יחיד במינו שלא ידענו כדוגמתו - עכשיו שעתו הגדולה של היחיד, עכשיו שעתה של הסולידריות החברתית.
במלחמת המפרץ בשנת 1991 חווינו מציאות דומה: חרדה גדולה על רקע חוסר אינפורמציה. נדרשנו לסתום חרירים בניילונים וגרנו בחדרים אטומים בתקרת רביץ, שלאחר מכן הבנו שההגנה המומלצת הזאת היתה הגנת שווא. במובן מסוים, מצבנו היום טוב יותר, שכן אנחנו יודעים שהסגר ובידוד מוחלט מגדילים מאוד את סיכויי הדיפת המחלה.
המבחן של הפרט הוא קודם כל בהפנמה של המציאות העובדתית של סכנת ההדבקה - ולא רק כדי להגן על הזקנים ובעלי מחלות הרקע. כל אחד נתון לסכנת ההדבקה. ההכרה הזאת מכתיבה התנהלות מתבקשת של בידוד, ויתור על חופש של מרחבי ביטוי אישי, והסתגרות הרמטית עם כל התוצאות המתחייבות.
בספרו של דניאל דפו "יומן המגיפה" על המגיפה של המאה הי"ז בלונדון, הוא פורש מציאות שאינה שונה בהרבה מהמציאות של ימינו. גם אז לא ידעו חיסון, והמתים נלקחו לקבורה המונית; גם אז היה ניתוק מוחלט בין בני משפחה. היום המציאות טובה יותר, כי ההסגר אפשרי יותר. נדמה לי שאפשר לדמות את מצבנו למצבו של רובינזון קרוזו, גיבור ספרו של אותו דפו: מאבק על הישרדות.
אנחנו יכולים לאמץ לנו עמדה של אתגר מרתק, של הישרדות, שבסופו של דבר ידנו תהיה על העליונה, ובלבד שכל אחד מאיתנו יגיד לעצמו מה אני יכול לעשות למען האחר - לאחר שבניתי לי מציאות נוחה יחסית בתוך ביתי בבידוד מלא.
השעה הקשה הזאת יכולה להפוך לרגע של סיפוק ואולי אפילו התעלות, וזאת בתנאי שנשתחרר מציפייה לקבל ישועה ממערכות שבאופיין הן ביורוקרטיות־המוניות, והיחס שלהן כלפי היחיד, במקרה הטוב, מתבטא בסחבת אינסופית, ובמקרה הרע - התעמרות ומשפטנות־יתר. נכון, אין לוותר על חובתן של המערכות לספק צורכי יסוד רפואיים וכלכליים, ובייחוד למי שנפגעו מאבטלה ומהפסד עסקי, אבל תמיד יש לדעת כי הן ביסודן ביורוקרטיות, והישועה חוזרת לאחריותו וכוחו של היחיד.
גם בי נכנסה ההכרה בחומרת המצב בהדרגה. האינפורמציה בשאלת התנהלות המחלה היתה מוגבלת: הייתי צריך להגיע למסקנות בחשיבה אישית.
למדתי במשך שנות חיי, שרק אני יכול להיות מרכז אספקה לפתרונות במצבים קשים. כידוע, אני בן אדם עיוור מגיל 11 והפכתי את חיי למסע מרתק, להרפתקה בלתי נגמרת, להפיכת מוקד של מצוקה למדרגה, היכולה להביא להגבהה ולא להתרסקות. הנה סגרתי עצמי מרצון: אני בלתי־נפרד מאשתי, וזוהי הזדמנות למפגש עמוק עוד יותר, מנותקים משני נכדינו, נוני ורזי. זו הזדמנות לדיבור יסודי יותר עם עצמי, וליחס אחר אל הזמן החולף לאט. אני מגיע לקריאת ספרים שלא הייתי פנוי אליהם קודם, וגם שיחות הטלפון עם חברים, שהיו קודם נדירות, נעשו פתאום יומיומיות.
אנחנו נמצאים בתוך־תוכה של חוויה חד־פעמית כשייכים לגורל גלובלי, וגם מזה אפשר להפיק הזדמנות של בנייה ולא של נפילה מסוכנת.
הכותב הוא משורר וחתן פרס ישראל לספרות
