כמו כל אזרחי המדינה, גם אני מחכה ליום שבו אוכל לצאת מהבית. לחזור לתיאטרון, הבית השני שלי, להיפגש עם הקהל שכל כך חסר לי. ככל שעובר הזמן אני מבינה שהחזרה של התרבות כולה - ושל התיאטרון במיוחד - כנראה לא תהיה מהירה כפי שקיוויתי.
הרעיון להשאיר את האוכלוסייה המבוגרת בבתים קשה ובעייתי.
בעידן שלנו, אנשים מבוגרים הם אנשים פעילים, אנשים שיוצאים לעבוד, ולא רק בתחום התיאטרון, אלא בתחומים רבים ומגוונים. קשה מאוד להשאיר אנשים שרגילים לצאת ולפעול, בבתים שלהם, בטח ובטח אם מדובר בתקופה ממושכת.
התיאטרון הוא חלק מאוד דומיננטי בחיים שלי, ואני מאוד מתגעגעת אליו. אני רגילה לצאת, להופיע, לעשות חזרות, להיפגש עם קולגות, וכמובן - להיפגש עם הקהל שלי, שהקשר איתו מאוד־מאוד חסר לי.
אני אדם אופטימי ועדיין מאמינה שנעבור את זה, ובאשר לשחרור הסגר ולשינוי ההוראות - ברור לי שזה יהיה הדרגתי, אני רק מקווה שיהיה כמה שיותר מהיר. מובן שהכי טוב יהיה שימצאו חיסון לקורונה ושהדבר הזה כבר יהיה מאחורי כולנו. הייתי שמחה אם במקום להשאיר אותנו, האוכלוסייה המבוגרת, בבתים - יימצא פתרון חלופי כדי שנצליח בשלב מסוים לחזור לחיים שאנחנו מכירים. עם זאת, אני כמובן מבינה את הסכנה ואת ההשלכות, וכמו שעד עכשיו הקשבתי להוראות, ולא יצאתי מביתי למרות הגעגוע - מובן שאמשיך למלא אחריהן.
אני מאחלת רק בריאות לכולנו. אני נמצאת בביתי בגבעתיים עם הכלבה שלי צ'יקיטה, ורגילה לארח חברים וחברות, בין השאר שחקנים ושחקניות מבוגרים וצעירים, אמנים שבאים לבקר, וגם אנשים לא מעולם הבמה. זה חסר לי מאוד, אני אדם של אנשים ומאוד אוהבת לארח, ובימים אלה אסור לי להיפגש עם חבריי הקרובים ועם הקולגות שלי. אני יודעת שכולם מתגעגעים, גם לחברים וגם לבני משפחה. הבידוד הזה יצר ריחוק גדול מאוד בין האנשים, ואני ממש מחכה לימים שבהם נוכל שוב להיפגש ולהתחבק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו