כשהאונייה הגיעה לארץ, כולם הניפו דגלים

נולדתי לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, והשנה, בשביעי של פסח, מלאו לי 75. הוריי נולדו בעיירות ליד וילנה ולחמו בנאצים לצד הפרטיזנים הרוסים. ביערות הם הכירו והתאהבו, ושם גם נולדתי אני. אמי איבדה את כל בני משפחתה, ולאבי נותרו 2 אחיות ו־3 אחים, מתוך משפחה של 12 ילדים וקרובים רבים.

אצלנו בבית היה שקט, והוריי, אחי ואני התנהלנו בדממה; רק בלילה היו צעקות. עם השחרור חזרה אמי לבית הוריה, שהיה מאוכלס בגויים מהעיירה. אבי דאג לסלקם, ומאז התגוררו שם כל השורדים מהסביבה. כבר כתינוקת התחיל הקושי שלי: לא היו תנאים נאותים לגדול, שמחה או שלווה. 

בהיותי בת שישה חודשים, ערק אבי מהנ.ק.ו.ד (שנקרא בהמשך קג"ב), וברח איתי כתינוקת דרך הרי טרנסילבניה לאוסטריה. שם חיינו במחנה עקורים של אונר"א, וב־1950 עלינו לארץ. לעולם לא אשכח כיצד נראתה חיפה בערפילי הבוקר. עלינו לסיפון, וכולם הניפו דגלי ישראל, שרו את "התקווה" ובכו. הייתי אז רק בת 5 וחצי; היום אני אמא וסבתא ל־12 נכדים, החיים בתל אביב, בבני ברק ובארה"ב. 

בימים אלה של סכנת הקורונה ושהייה בסגר ובעוצר, נכדיי חסרים לי מאוד. אני מתגעגעת - למגע, לחיבוק, לריח, לצחוקים, אפילו ליללות של הקטנים. הדבר הקשה מכל הוא הריחוק החברתי. אני אישה של אנשים, גם כמטפלת וגם כאדם: אני חווה נפילות, עצב, כעס ותסכול, ועם זאת אני גם יודעת לגייס כוחות. כשקשה, אני מכילה את הקושי, לוקחת פסק זמן, משנסת מותניים וממשיכה.

כל אחד מאיתנו זוכר – וגם גופו זוכר - מתי גייס כוחות, התגבר והשתמש במנגנוני הצלה, נחמה וחוזק. כשאחד מנכדיי חווה כאב או קושי, ובא אלי לחיבוק, אני מלטפת את ראשו ולוחשת לאוזנו: "זה יעבור לך, והכל יהיה טוב שוב". שרדנו את תופת השואה, נעבור גם את זה.

ד"ר טובה מילוא, פסיכולוגית קלינית וניצולת שואה, משמשת היום חברת הוועד המנהל של הקרן לרווחת נפגעי השואה. את הטור ביקשה להקדיש לזכרה של אמה, חינה ליפשין ז"ל - ניצולת שואה ופרטיזנית, אשר הלכה לעולמה לפני כשנה בגיל 95.

 

הביא לדפוס: נועם (דבול) דביר

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו