את החזרה לחיים התחלתי באתר ההנצחה לחיילי חיל הקשר. זה המקום שבו בחר צה"ל לגייס את יונתן, הילד של אורלי, בתקופת הקורונה. מקום קצת פסימי למי שחפץ חיים, אבל שאלה יהיו הבעיות שלו בצבא. או שלה.
כל כך לא הגיוני לשלוח ילד, שעוד לא ממש יודע איך מכינים חביתה, למקום שבו יודעים לחסל כורים בסוריה - אבל מי אמר שהיגיון הוא משהו הגיוני? כי הנה, החזירו אותנו לחיים, הוציאו אותנו מהסגר היישר לקניון ולבולעני כרטיסי האשראי למיניהם - מה יכול להיות טוב יותר? סוף־סוף נוכל לבזבז המון כסף שאין לנו על דברים שאנחנו לא צריכים. אושר! אז זהו, אני מסתכן לקבוע שהיה טוב יותר קודם. בבית. לא כולל, כמובן, את המתים בכל העולם ואת העסקים שנגמרו. אבל ההפסקה הזאת שלקחנו, פעם ראשונה מהחיים, היתה כל כך בריאה - אנחנו עוד נתגעגע אליה!
הנה אתמול נכנסתי לראשונה למונית. נכון יותר, ניסיתי להיכנס. "גט טקסי" הבטיחו שהם באים בתוך דקה, ולא באו עד רגע זה, והחברה השנייה, שהגיעה דווקא מהר, שאלה: איך אני מעדיף לנסוע לאשדוד. גם הנייד שלח לי הודעה שחויבתי על 300 שקלים בגין נסיעה לשם. מתברר שאפליקציית מוניות היא לא כמו אופניים ולא ממש זכרתי את הכללים ונתתי כתובת שגויה.
והנה, בתוך דקה חזרו העצבים, הריבים, הלחצים, שלא לדבר על הפקקים לאשדוד. ומה אני אעשה עכשיו באשדוד? אז ביטלתי את הנסיעה, רבתי עם הנהג והלכתי ברגל.
בדרך מישהו צעק עלי שאני "רוצח המונים", לא פחות, כי לא חבשתי מסיכה. חייבים להחזיר אותנו לבידוד, היינו כל כך מקסימים כשלא פגשנו אף אחד. צלצלתי לפרופ' ברבש לשאול מה קורה עם ההתפרצות השנייה שהוא וקרן מרציאנו הבטיחו, והוא אמר שהם עוד עובדים על זה ושאם עוד פעם אחת אני אתקשר אליו - הוא יכניס אותי למכונת ההנשמה שלו. חייבים לחזור לסגר, עם ישראל לא ישרוד את עם ישראל. לא בחום יולי־אוגוסט. אז שיהיה בהצלחה ליונתן בצבא ורק שיחזירו אותו כמו שהם קיבלו, הוא אצלם רק להשאלה.
