מנהיגות נמדדת ביכולתו של המנהיג להתמודד עם הבעת הספק ועם הפקפוק במעמדו או ביכולתו להוביל את הקבוצה המוּנהגת. הספק עשוי להגיע הן מהקבוצה המוּבֶלֶת אך לעיתים גם מהמנהיג עצמו.
ההומוגניות שמאפיינת כל קבוצה וקבוצה, הרקע, ההשקפה והתרבות, משפיעים על העוצמה והיכולת של המנהיג המיועד להוביל, בייחוד כשמדובר בהובלה אל עבר מציאות חדשה ולא מוכרת.
מבין הקבוצה המוּבֶלֶת יקומו הצקצקנים והספקנים שיעדיפו את "הנוחות" הקיימת או את המצב הקיים, על אף שהם מודעים לקושי, רק מפאת החשש מיציאה לדרך חדשה. במהלך ההיסטוריה התמודד עם ישראל עם מצבים של עבדות, של פֵּרוּד ושל מאבק. משה רבנו שמקבל את תפקיד ההנהגה בעל כורחו, מביע חשש עצום להוביל את האומה העברית אל עבר מציאות אחרת. בגישה השוואתית למנהיגים אחרים, משה רבנו אינו עומד בקריטריונים בסיסיים של מנהיג קלאסי. הוא מטיל ספק ביכולתו לקבל על עצמו את התפקיד החשוב. הוא גדֶּל בבית פרעה, בתרבות שאינה שייכת לו. הוא צומח להיות מנהיג במָקוֹם שקרוב לאחיו העבדים, במעין "גלות", אבל לא איתם. הוא מוצא עצמו מתבולל בבית פרעה, בזמן שאחיו העבריים נאנקים תחת העבודה הקשה. הוא נחשף לשייכות התרבותית-היסטורית שלו, כשהוא רואה איש מצרי מכה איש עברי. מנקודה זו בהיסטוריה, משתנה גישתו של משה ונסללת הדרך אל עבר הארץ המובטחת.
כשלושת אלפים שנה לאחר מותו של משה, נחשף עורך-דין יהודי-גלותי למראות קשים, לאפליה מתמדת ולסבל של אחיו היהודים. שמו – בנימין זאב הרצל. כאשר מגיע הרצל לסקר את משפט דרייפוס ושומע את קריאות ההמונים "יהודי! בוגד! מוות ליהודים!" בטקס ההשפלה הפומבי, מקבלים חייו תפנית היסטורית. מרגע זה ועד יום מותו, מקדיש הרצל את חייו למען תקומתו מחדש של עם ישראל, אחדותו וכינוסו במדינת היהודים. הרצל, מקבל את תפקיד ההנהגה בלית ברירה. הרגשות הפנימיים שלו מכוונים אותו להגיב, בדיוק כפי שהגיב מנהיגה הראשון של עם ישראל - משה - כשראה איש מצרי מכה איש עברי. הרצל לוקח על עצמו את השליחות. הוא מקיים אין ספור פגישות עם מנהיגים ברחבי העולם בכדי למצוא פתרון לעם ישראל המתמודד עם שנאה, רדיפה, פוגרומים ואנטישמיות.
אחד האתגרים הגדולים בחייו של הרצל היה לקבל את אמון היהודים. משך אֲלָפִים של שנים, התרגל העם לחיים גלותיים, לקהילות מסוגרות ונרדפות. הוא נתקל בקושי רב כשניסה לעורר את ניצוץ התקווה לצורך סלילת הדרך אל העצמאות המיוחלת. הצקצקנים והספקנים שהתרגלו כבר לחיות בגלות, מקשים על דרכו של הרצל. הרגשת הנוחות, על אף הקושי, היתה עדיפה בעיני קהילות רבות, מאשר יציאה אל המסע הארוך שאחריתו – מי ישּׁוּרֵנוּ? הרצל מצליח להתגבר על הקשיים. הוא רואה זאת כמשימת חייו, למרות שכלל לא התכוון לכך. הוא מצליח לאגד, בפעם הראשונה בהיסטוריה מאז הגלות השנייה, נציגי קהילות יהודיות מרחבי העולם. הוא מטמיע בהם את הניצוץ, את החלום של הארץ המובטחת.
כשבני ישראל יוצאים ממצרים, הם נודדים ארבעים שנה במדבר. הם מתמודדים עם רעב וצמא, עם משברי מנהיגות ועם חששות. הם מְלִינִים על משה ואף דורשים ממנו לחזור למצרים, לבית עבדים " חָדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". גם בתקופתו של הרצל, "נדד" רעיון הקמת המדינה היהודית ועבר אין ספור אתגרים. בגיל ארבעים וארבע, נפטר הרצל כשהוא מותיר אחריו עַם, נטוע בניצוץ שיבת ציון, אבל עם דרך ארוכה שעוד יצטרך לעבור.
מתבקשת ההשוואה בין תכונותיהם של שני המנהיגים ההיסטוריים, ביומן מסעו של עמנו אל עבר עתיד טוב יותר. הן משה והן הרצל מתחילים את חייהם כחלק מהעם – קרוב אליו אבל לא איתו, לא בתוכו. הם מקבלים תפנית של זהות והזדהות בעקבות אירועי הסבל של אותו עַם בנקודות שונות בהיסטוריה. כמנהיגים, מתמודדים שניהם עם הטלות ספק ביכולות המנהיגות שלהם ושניהם מקבלים עליהם את השליחות העצומה. זה נפגש עם פרעה ושריו וזה נפגש עם סולטנים וראשי מדינות. הם רואים לנגד עיניהם את היציאה אל החופש, אל החרות. את הדרך הארוכה אל הארץ המובטחת ואת הבעיות שעוד נכונו להם בדרך.
ושניהם, כל אחד בדרכו, עומדים שם בפתח, קרובים כל כך להגשמת המטרה. כמעט ונוגעים ב"ידית הדלת של הארץ המובטחת" ודווקא שם, בנקודה זו, מסתיימות דרכיהם.
משה והרצל, כל אחד בדורו ובדרכו, הקדישו את חייהם למען עם ישראל ולמען הסלילה אל עבר ארץ ישראל. הם אמנם לא זכו להיכנס לכאן, לארץ המובטחת, אבל הם השאירו אחריהם מורשת שהולידה דורות של מנהיגים, דורות של מגשימים והעניקו לנו את לַפִּיד הַנֶּצַח בכדי שננהל בארץ ישראל את חיינו. שני מנהיגים, שתי תקופות וחלום אחד שהתגשם – ארץ ישראל.
ומה נדרש מאיתנו? אנו, נושאי הלפיד, מחוייבים להמשיך ולהגשים את הרעיון הציוני תוך חיזוק הקשר של עם ישראל, מסורת ישראל וארץ ישראל.
יעקב חגואל הוא סגן ומ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית
