אני חי את לבנון כבר שנה וחצי. את מקרי הטבח, המלחמות, מעשי ההתנקשות והמורכבות הפוליטית האינסופית. עוד ליד הקפה הטורקי של הבוקר, אני מתחיל את היום בחומרים ארכיוניים, כחלק מצוות הפקה דוקומנטרית על ההיסטוריה של לבנון. השקיעה בתוך אותם מקרים יוצרת תחושה שלבנון היא מדינה "מנחוסה", חסרת מזל, שפוקדים אותה בעיקר דברים רעים בזה אחר זה. אבל יותר מכל היא יוצרת את התחושה שלבנון קרובה אלי יותר מקרבתה הגיאוגרפית לישראל.
הפיצוץ הטרגי שהחריד את נמל ביירות ואת העיר כולה לפני ימים אחדים, הוא נקודה נוספת בשרשרת לא נגמרת של אירועים קשים שהמדינה הזו חווה. ההתפרקות החברתית, הכלכלית והפוליטית של המדינה ממשיכה ברצף כבר יותר מעשור, עם משבר שבו חיזבאללה, מגיפת הקורונה והיחלשות המטבע המקומי מככבים היום.
בדרכי חזרה מאימון עצרתי ליד בניין העירייה של תל אביב ובמקרה הרמתי את הראש וראיתי את האורות של דגל לבנון. המחזה הסוריאליסטי הזה היה מהפנט וקשה לעיכול: במרכז המדינה היהודית מתנוסס לו בגאווה, באור חזק, דגל של מדינת אויב. הרגשות מעורבים מאוד, והוויכוחים שנשמעו בין קבוצות של אנשים בכיכר המחישו טוב מאוד את הקרע: חלק ראו כאן פרובוקציה מיותרת שאינה עוזרת ליחסים מול מדינת אויב עוינת, וחלק ראו כאן מחווה אנושית פשוטה, ואולי גם ביטוי של האמירה "אור לגויים" - הנה אנחנו מתעלים על הסכסוכים הפוליטיים ומפגינים הזדהות עם העם הלבנוני.
בכיכר רבין פגשתי את חברי הטוב ג'ונתן אלח'ורי, בן למשפחת צד"ל שעברה לישראל בזמן הנסיגה במאי 2000. היו שם גם כתבים מקומיים וכתבי חוץ, פעילים פוליטיים ואזרחים ערבים שרק רצו תמונה עם דגל המדינה שהם ראו בטלוויזיה ושמעו את שיריה מאז ילדות. לא ידעתי מה להגיד על המהלך של עיריית תל אביב, אבל נתתי באותו רגע לרגשות לדבר. התחושה היא שערים גדולות ובינלאומיות, כגון ביירות ותל אביב, מתקיימות באיזשהו יקום מקביל, שבו אין משמעות לגבולות ולמיקומים גיאוגרפיים, שבו הן מתכתבות זו עם זו תרבותית, בלי מחיצות. אבל אולי בעידן האינטרנט זו אכן המציאות שלנו ביקום הנוכחי הזה.
בשביל רוב הישראלים, המילה "לבנון" מעלה בדמיון את נסראללה עם זקנו המאפיר צועק במיליטנטיות, מאיים ומשלהב המון של תומכים מלאי שנאה. עבורי "לבנון" מעלה אסוציאציה אחרת. אני נזכר בקונצרט שאותו הובילה הזמרת הלבנונית קארול סמאחה בשנת 2000, שבו שרה: "מי אתה? את זה אני לא שואלת. טוב ליבך אמר די והותר. אני לא יודעת איזה צבע ואיזו דת, אבל יודעת שאנחנו אחים לאנושות". אני בכלל לא בטוח שיוצרי השיר הזה חשבו גם על ישראלים כ"אחים לאנושות", ואולי זו פשוט הגרסה הערבית לשיר "Imagine" - "דמיינו" - של ג'ון לנון. אבל ברגע כזה, כששום דבר בעתידה הפוליטי של השכנה מצפון לא ברור, מותר בינתיים לחלום. לפעמים נדרש אסון כדי לזעזע את קירות הצינוק ולפתוח פתח לדרכים חדשות.
