מדינת ישראל לא יודעת לתכנן את עתידה. נכון להיום היא לא מצליחה אפילו להחליט ב־31 באוגוסט מה יקרה ב־1 בספטמבר. רק בימים האחרונים ראינו איך נחתם עוד הסכם קצר מועד מול חמאס, ואיך היעדר מדיניות מסודרת מול הקורונה מזניק את מספר החולים. הבעיות הכאוטיות המשמעותיות לא מטופלות פה בצורה כירורגית ויעילה. הכל בצורה של תפירת טלאי על טלאי והרווחת זמן עד למשבר הבא.
בחוסר המעיק הזה של חשיבה לטווח רחוק הציפייה כי מדינת ישראל תקבל החלטה אסטרטגית חיונית לטובת ההתיישבות בכוחות עצמה נאיבית מעין כמותה. בוודאי אחרי נפילת עסקת המאה שנראתה יותר כרצון אמריקני עז להישג מדיני מאשר שאיפה ישראלית היסטורית. לא לחינם השאלות שהעלו ראשי המתנחלים לאורך הדרך לא קיבלו תשובות בירושלים.
התוצאה היא שנכון להיום ההתנחלויות נמצאות במקום הרבה יותר גרוע מזה שבו היו לפני שנכנסו לסחרור חסר התוצאות של עסקת המאה. במציאות הנוכחית הריבונות על יהודה ושומרון וההכרה בזכותנו על חבלי הארץ נמצאות במצב של דימום מאסיבי על סף אובדן הכרה. אובדן הכרה של מדינת ישראל בכך שזכותה לעשות בשטחים ההיסטוריים האלה מה שהיא רואה לנכון, ובעקבותיו אובדן כל הכרה, אם היתה כזאת, של אומות העולם באותה זכות. ההתיישבות חזרה שנים אחורה.
מהלך הריבונות יכול להתהפך על ההתנחלויות ביהודה שומרון ובקעת הירדן בצורה שתהיה מסוכנת ביותר. החשיבה כאילו אנו בשלטון ולכן נבנה את היישובים בכמויות וללא הפרעה, הכזיבה פעם אחר פעם. מה שעוד לא קרה כבר לא יקרה. התירוצים המשתנים והדחיות החוזרות ונשנות הם כיסוי לחוסר רצון מובנה בנקיטת צעדים.
בינתיים, למרות דפיקות הלב המואצות שנגרמו לאבו מאזן ולחבורתו לאחר ההצהרה החגיגית על תוכנית המאה, הבנייה הפלשתינית ממשיכה להשתולל ומועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי (מת"ע) לא התכנסה כבר חצי שנה. במציאות כזאת עלינו לשנות גישה ולפעול כדי להשיג את יעדי ההתיישבות, ובראשם בנייה ופיתוח תשתיות בדרך אחרת. אי כינוסה של מת"ע הוא הסימפטום, לא המחלה. אם נמשיך להילחם בכל פעם מחדש על הביורוקרטיה, ההתיישבות תיחנק ותאבד אוויר במאבקים נקודתיים.
מפעל ההתנחלויות צריך לנצל את שאריות המומנטום של העיסוק בריבונות ולפעול תוך נכונות לנקיטת צעדים משמעותיים כדי לוודא כי הריבונות מתבצעת דה פקטו בשטח. לא להסתפק במילים ריקות ובהבטחות שווא, אלא לראות את התוצאות בשטח.
נכון, התעייפנו בהתנתקות, התנוונו בנוחות של הקואליציה, אבל נכון להיום הברסלבים קוצרים יותר הצלחות בדרכם לאומן ממפעל ההתיישבות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. לעיתים, כאשר השלטון הוא מהצד שלך, האפקט המתקבל הוא דווקא נגדך. מה שווה השלטון אם אנחנו לא שולטים בו?
לא לחינם מפלגת מפא"י ההיסטורית וממשיכתה מפלגת העבודה היו ממובילות מלחמות ישראל, בעוד דווקא שלטון הליכוד היה ממפני השטחים. בשני המקרים לא היתה אופוזיציה שתתנגד. לא היה מי שיצעק מהאוזן השנייה. אנו נמצאים במצב שבו עלינו לחשוב אופוזיציה, ולאגף מימין.
שי אלון הוא ראש מועצת בית אל
