עם כל הכבוד העצום לחברה החרדית ולנציגיה, ואולי דווקא בגלל הכבוד הזה, המשימה הלאומית החשובה כלקח מהימים האחרונים, ומהדיונים המביכים על התנהלות בתי הכנסת בימי הקורונה, היא להוציא מידי החרדים את ההחלטה על בתי הכנסת של כלל הציבור הישראלי.
בדיון הציבורי בלט הטיעון של הרב הראשי הרב דוד לאו, ושל יושב ראש ש"ס והמנהיג הפוליטי הבולט של היהדות החרדית כולה, אריה דרעי. הטיעון היה שאי אפשר להורות על סגירת בתי הכנסת, כי הציבור לא יציית בגלל ההפגנות בבלפור. הם צודקים, אבל רק לגבי הציבור החרדי. לא נעים לומר, אבל צריך: גם החלטה על הגבלת ההפגנות בבלפור לא היתה גורמת לחרדים רבים לוותר על התפילות בבתי הכנסת. לאור זאת: האם ייתכן לקבל החלטה על כלל הציבור ולסכן אותו, בגלל שיש גרעין מרכזי בציבור החרדי שלא יציית? האם ייתכן שהציבור שלא מציית יקבע את ההוראות לכלל הציבור?
הממשלה מוכרחה להבין: הציבור החרדי אינו כל המתפללים שמגיעים לבתי הכנסת והוא רחוק מלייצג אותם. רוב בתי הכנסת בארץ אינם חרדיים. רוב המתפללים ורוב בתי הכנסת בישראל אחראיים וממלכתיים ומצייתים לפסיקת המדינה. מדינת ישראל היא המוקד הזהותי והמעשי של העם היהודי בדור הזה, ובמובנים מסוימים היא "פוסק הדור" האמיתי. מדינת ישראל ממלאת את התפקיד ההיסטורי של הקהילה של פעם, כקובעת את מנהג הציבור היהודי (לכן נסיעה באופניים לא נתפסת, למרבה הפלא, כביזוי יום הכיפורים, כי זהו מנהג הקהילה החיננית שנוצרה לנו פה בדור קיבוץ הגלויות משובב הנפש).
על כן משימת העל החשובה לשימור היהדות במדינת ישראל היא שהמדינה תפסיק להתנהל מבחינה דתית על פי החרדים. בניגוד אליהם, רוב מוחלט של בתי הכנסת בארץ ימלאו אחר הוראות המדינה ויגלו אחריות. אם הגורמים המוסמכים יכריעו שכדי להציל חיים אין להתפלל בבתי הכנסת, ושזה מה שדורשת הסולידריות החברתית - המתפללים יקבלו את ההוראה ויתפללו בחוץ.
ממשלת ישראל לא יכולה להמשיך לאפשר לחרדים לקבל החלטות עבור כלל החברה הישראלית. מנהיגים חרדים פועלים בתוך מערכת לחצים פנימית שלא מאפשרת להם לנקוט קו מתון כפי שיכולים היו לעיתים בימי השיא של ש"ס של הרב עובדיה ודרעי. השבוע יכולנו לשמוע את דרעי בתחנת הרדיו החרדית קול חי ממליץ - אך לא מסוגל ללכת עד הסוף - על פסיקתו האמיצה של הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף, שפסק כי יש להתפלל בחוץ ואף הכריז כי יש לסגור את בתי הכנסת.
מוכרחים להבין עובדה בסיסית: ההחלטה ההיסטורית של החרדים היא שמטרתם היא שמירה על "פך שמן טהור וקטן", כלומר שמירה על קבוצה קטנה שתהיה "מושלמת וטהורה", ולכן קטנה. זו החלטה הרואית ומכובדת, אבל המשמעות שלה היא שאי אפשר לתת לחרדים לנהל את כלל ענייני הדת של הציבור הדתי, המסורתי, והחילוני־מסורתי הרחב בישראל.
לפני כמה שנים פרסמתי את "תיאוריית ההתפרקות" הטוענת להתפרקות מבנה החברה החרדית שהכרנו בכ־30 שנות הפריחה החרדית הגדולה (1980-2010). טענתי היתה שתהליכי ההתפרקות הפנימיים של "שיטת הממשל" החרדית וההקצנה בחברה החרדית יובילו לכך שיהיה כמעט בלתי אפשרי לנציגי החרדים להיות שותפים מרכזיים בניהול מדינה יהודית מודרנית. מאז ליצמן כבר התפטר פעמיים מתפקיד שר בממשלת ישראל, ובימים אלו אנו רואים את דרעי הממלכתי והאחראי, עמוס הכוונות הטובות, חסר אונים בלי תמיכת הכתפיים הרחבות של הרב עובדיה יוסף מול תהליכי ההקצנה הפנים־חרדיים.
המדינה לא יכולה לקבל החלטות על כלל המתפללים בישראל מאימת אי ציות החרדים. ישראל הכללית, זו המסורתית, הדתית וגם החילונית, צריכה לקבל אחריות על היהדות. היא גם שלה.
ד"ר אבישי בן חיים הוא פרשן חדשות 13
