זכויות אזרח אינן מרשם להתאבדות

לפני כמה ימים אישרה הכנסת בתום דיון לילי את הצעת החוק להגביל הפגנות במרחב הציבורי תחת הסגר הכללי למרחק קצר ממקום המגורים ובמתכונת של קבוצות המונות 20 איש. המגבלות יוטלו לתקופה מוגבלת של שבוע וניתנות להארכה עד 21 ימים בסך הכל. 

באופוזיציה תקפו כי ההגבלה נועדה להסיח את תשומת הלב מכישלון הממשלה בטיפול במגיפה ולדכא את ההפגנות מול מעון ראש הממשלה בבלפור. פרופ' קרמניצר קבע ב"הארץ" כי "מה שמכונה הגבלות על הפגנות איננו הגבלות אלא סיכול הזכות להפגין", והתנועה לאיכות השלטון עתרה לבג״ץ "לנוכח הפגיעה הקשה, שמשנה את אופייה הדמוקרטי של ישראל". האומנם? 

הזכות להפגין באסיפה היא זכות יסוד בישראל מראשית ימיה, והיא מעצבת את אופייה היהודי והדמוקרטי, שהביקורת על רשויות המדינה ועל אישי ציבור צרובה ברוח החיים הלאומיים והיא מנשמת אפה של החברה הישראלית. ואחרי שאמרנו את זה, חשוב להדגיש כי מעולם לא נאמר ולא יכול היה להיאמר כי מדובר בזכות מוחלטת ללא מגבלות של היקף, מקום, זמן ומחיר בחיי אדם. 

ב־1949 כתב שופט ביהמ"ש העליון האמריקני היהודי רוברט ג'קסון, בהקשר להגבלת הזכות להפגין בשיקגו על מנת למנוע מהומות והתפרעויות: "דוקטרינה חוקתית בלי שכל ישר ותבונה מעשית הופכת את החוקה ומגילת הזכויות לחוזה התאבדות", והוסיף כי "הבחירה אינה בין חופש לסדר, אלא בין חופש מוסדר לאנרכיה". דברים אלה יובאו על ידי נשיא העליון אהרן ברק: ״חוקה אינה מרשם להתאבדות, וזכויות אזרח אינן במה לכיליון לאומי".

אנחנו במצב חירום. עברה יותר מחצי שנה מאז תקף נגיף הקורונה את ישראל בשני גלים. נכון לכתיבת שורות אלה, לישראל יש יותר מ־1,600 נפטרים, כמעט 1,000 חולים קשים, יותר מ־250 אלף מאומתים, ויותר מ־9,000 מאומתים חדשים ביום - והמגמה השלילית נמשכת. גם הנזק הכלכלי הוא עצום, ויש רבים שאיבדו את עבודתם, פרנסתם ורווחתם הכלכלית. כדי לשמור על בריאותנו כולנו גם הפסדנו דברים היקרים לליבנו, כל אחד והעניינים היקרים לו: תפילות בכותל, טקסי זיכרון, אירועי תרבות, כנסים מקצועיים, התכנסויות חברתיות ועוד. 

אלה עובדות. מדינת ישראל לא רק שאינה חסינה בפני הנגיף, שאינו מכיר בגבולות מדיניים וגובה קורבנות ברחבי העולם, היא שוברת מדי יום שיאים סטטיסטיים שליליים בהתמודדות עם המגיפה. אין באפשרותי לבחון במסגרת זו כיצד הגענו עד הלום, אבל נראה שיש מספיק טעויות ואשמה לחלוק בין כולם: ממשלה, פרויקטור, כנסת, ועדות, בג"ץ ופרקליטות וגם הציבור על קבוצותיו ופלגיו. המדיניות הישראלית היתה מגומגמת, מקוטעת ומזוגזגת, כשכל קבוצה דורשת הקלות ופריבילגיות לעצמה ומגבלות, איסורים וסגרים לאחרים. אבל את ראשי המפגינים בבלפור זה לא משכנע, הם רוצים זכות חוקתית בלתי מוגבלת. 

השופט הולמס כתב: "החוקה, כמו החיים עצמם, היא ניסוי". ולכן בתום חצי שנה של ניסוי וטעייה בשיטת החריגים והפריבילגיות, הגיע הזמן למדיניות אחידה וברורה להתמודדות. 

ד"ר שוקי שגב הוא מרצה בכיר למשפטים במכללה האקדמית נתניה