ככה בונים נרטיב של ישראל היפה מול ישראל השנייה

מחובתנו לפתוח כל הערה בעקבות האירוע המחריד בקיסריה, שבמסגרתו הוטחו דברים איומים בבני המשפחה השכולה, משפחת פרקש, בגינוי חד משמעי ובסלידה מהדברים; בהצהרה ברורה שהמשפחות השכולות הן משפחות שאין ברייה ישראלית מוסרית ראויה לעמוד במחיצתן. זהו קודש הקודשים שלנו. 

רק לאחר הדברים הללו אולי מותר לנסות בדחילו ורחימו לנתח היבטים נוספים סביב האירוע שהוצב במרכז סדר היום הציבורי ככלי לבניית נרטיב באשר לאפיון המחנות הנאבקים בישראל. ישראל היפה מול ישראל השנייה. נכון, גם תופעות שוליות בהפגנות שמאל מנופחות על ידי תומכי ימין, ומשמשות לצביעה לא הגונה של המחאה היפה כולה בגוונים אנרכיסטיים או אנטי־ציוניים. אבל לא בעוצמות האלה, וגם לא תוך התגייסות מאסיבית של אמצעי התקשורת המרכזיים, התגייסות שמאששת את טענת ההגמוניה של ישראל הראשונה בתקשורת המרכזית. 

חשוב לנתח את התופעה שבמסגרתה יכולנו שוב לראות כיצד נציגי ישראל הראשונה ההגמוניים בתקשורת המרכזית לוקחים כמה אנשי שוליים שעשו מעשה בזוי ונורא וראויים מבחינה מוסרית להיות מושלכים לכלא, והופכים אותם לסמל של מחנה שלם, שמסתייג מהדברים ומגנה אותם. מדוע, בעצם? איזו פונקציה ממלא המהלך הזה של הצבת משפחת הטייס השכולה והאהובה על כולנו מול קבוצה קטנה ובוטה, שמוצגת כאילו היא מייצגת מחנה שלם, חלילה. על איזה צורך הוא עונה? איזה נרטיב הוא משרת? 

נדמה כי התשובה ברורה. בצורה זו אליטת ישראל הראשונה מעצבת את הזהות העצמית העליונה והמוארת שלה, ומנגד את הסטריאוטיפ הנורא והמשחיר כלפי המחנה האחר. צריך לחזור ולהזכיר, אפוא, את סיפור המסגרת שבתוכו אנו חיים; מאבקה של ישראל הראשונה לשמור על ההגמוניה שלה ולרסק את הרמת הראש של מי שמאיימים עליה. 2020-1977. אין ברירה אלא לחזור ולהזכיר את הטקסט ההיסטורי המכונן שבלעדיו לא נוכל להבין: נאום הצ'חצ'חים, שהמוטיב המרכזי בו הוא הדגשת עליונות ישראל הראשונה: הם, ישראל השנייה - "הצ'חצ'חים"; ואנחנו, ישראל הראשונה - בני האור, "החיילים ומפקדי היחידות הקרביות" או כל אור אחר בהתאם לערכי הדור. זה הכל אותו סיפור של "כי לנו לנו לנו ארץ זו".

עלינו להקשיב למנגינה בישראל 2020 ולהבין את הקשרה ההיסטורי, לעבור טקסט־טקסט ולהבין שאינספור "נאומי צ'חצ'חים" מתלהטים בחלל האוויר הישראלי בימים האחרונים. בלשון אחרת, יותר מעודנת, בלי להגיד מפורשות צ'חצ'חים, אבל כן, הרוח היא אותה רוח בדיוק והיא תמצית מחאת בלפור.

מנחם בגין נדמה כמי שהבין היטב ב־1981 שנאום הצ'חצ'חים הוא לא פליטת פה, לא אפיזודה, אלא האתוס המכונן של הדיכוי, האתוס המכונן של אליטת ישראל הראשונה; שהנאום הוא הצהרת הזהות של ישראל הראשונה והמצע לאישור המוסרי שהיא נותנת לעצמה לבלום את שותפות ישראל השנייה והנבחר שלה - יהיה זה בגין או ביבי - בדמוקרטיה.

ד"ר אבישי בן חיים הוא פרשן חדשות 13