ישראל - חיה פצועה

הפצע של 7 באוקטובר עודנו שותת דם. כמו חיה פצועה, העוצמה של החברה הישראלית אדירה ומפחידה את כל שוכני היער. כל מי שבסביבה חש שהחיה מסוכנת. אבל אחרי ריצת הישרדות במעבה היער, כשכל הסובבים כבר נבהלו, יצר החיים חזק מכל, והוא מחייב אותנו לעצור ולטפל, לאפשר לפצע להחלים.

החברה הישראלית למודת הכאב יודעת להתמודד עם מלחמות ושכול. השריר הזה מאומן אצלנו. המדינה פיתחה מערך תמיכה במשפחות השכול, וכולנו מחבקים את מי שאיבדו את היקר מכל. אבל פצע החטופים שותת דם, ואיתו מעולם לא באמת השכלנו להתמודד. רון ארד וזכריה באומל נותרו במשך שנים פצעים פתוחים. כאלה אנחנו, יהודים רחמנים. החברה הישראלית נחושה ואמיצה, אבל אם לא נרפא את עצמנו אנחנו מסתכנים בהמשך ריצה בג'ונגל כשהדימום אינו פוסק.

מי שבתואנות אסטרטגיות מזלזל בחשיבותו של תהליך הריפוי, או אומר ש"עכשיו זה לא הזמן", לא מבין אסטרטגיה מהי. אם חיה פצועה לא תהיה קשובה לעצמה, לא תעצור להחלים, המצב יידרדר

פלסטרים לא יספיקו. הפעולה הנועזת של כוחותינו בלב רפיח מרגשת עד דמעות, אבל בדברי ימינו החטופים הם כבר לא רק אנשים פרטיים - הם גוף אחד שצריך להציל. המילה "כולם" מתייחסת אלינו, לכולנו. כל המציל נפש כאילו הציל עולם, אבל את סוגיית השבת החטופים אי אפשר לסכם בסיפור האישי של כל חטוף וחטופה. השבת כולם נוגעת לשורש קיומנו, לזהות שלנו ולעתיד שנבנה, רק אחרי שיחזרו.

תרופות פלא ורופאי אליל לא יעזרו. אמירות פשיסטיות, על מלחמה מוחלטת או על ניצחון מוחלט, שמהדהדות פרקים חשוכים בהיסטוריה, לא יבלבלו את הציבור, שיודע מה הוא באמת צריך עכשיו. הישראלים מבינים עד כמה אינפנטיליות ההכרזות האלה, שאולי דואגות לטובתו של מישהו, אבל לא לטובתנו אנו.

התזמון קריטי. עם הזמן הסיכויים להצלה ממשית הולכים ופוחתים. המתנגדים בממשלה למתווה ההצלה ממחישים עד כמה ההנהגה מנותקת, ולא חשה את הדופק האמיתי שפועם בעורקיה של האומה. הם מתהדרים בנוצות של "עם הנצח", אבל בפעולותיהם קוצבים את זמננו פה. ישראל היתה מאז ומעולם אומה חפצת חיים. ואומה כזו, שחושבת לטווח הארוך, מבינה שכדי להמריא לגבהים שהיא עוד מתכננת לנסוק אליהם היא חייבת קודם כל לדאוג לפצע החטופים.

ומי שבתואנות אסטרטגיות מזלזל בחשיבותו של תהליך הריפוי, או אומר ש"עכשיו זה לא הזמן", לא מבין אסטרטגיה מהי. אם חיה פצועה לא תהיה קשובה לעצמה, לא תעצור להחלים, המצב יידרדר. אם תמשיך בדרכה שותתת דם - אויביה, שעדיין אורבים לה ברחבי הג'ונגל, יריחו את חולשתה, יבינו שהיא איבדה את היכולת לדאוג לעצמה ולהחליט באופן שקול. ריח החולשה יעורר את חורשי רעתנו לתקוף, וזה יקרה בדיוק כשהחיה בשיא פגיעותה, כשאנחנו בשיא כאבנו.

אני מתבוננת בה, בעצמי, בחיה הפצועה שהפכתי להיות. היא נאנקת עכשיו, ישראל שלי. אולי נטרפה עליה דעתה כליל?! המדינה השואגת שנבראתי לה שותתת דם, פגיעה כל כך. תמצית קיום שנסדקה. הנחיריים מתרחבים, ריח המתים באפי. זו כרמלה שאיננה. זו נויה חבוקה בזרועותיה. אבל יש שם עוד חיים שבכוחנו להציל, שבאחריותנו לשלוף מלב המאפליה. יש לנו 134 סיבות להתעקש. והדם הוא הנפש, סיבת הסיבות.