היום שאחרי המבול

את אידיאולוגיית הגזע הרצחנית שהטביעה המפלגה הנאצית בליבותיהם של בני העם הגרמני, לא הסירה באחת חרפת ההפסד במלחמה. גם לא נטישת הקברניטים כשהבינו שספינתם שוקעת, ואפילו לא המצב הכלכלי הקשה שפקד את האומה שנחרבו עריה, וששיעור ניכר מגבריה מתו או נשבו במלחמה.

בעלות הברית לא סמכו על כל הגורמים הללו, אלא הבינו שאידיאולוגיית רשע יש להכרית מהשורש, ולכן הנהיגו מהלך נרחב של דה־נאציפיקציה: הזזת בכירי המפלגה הנאצית מתפקידי מפתח, או מהעולם באופן כללי, מלחמת חורמה בכל סממן נאצי, ובעיקר - שינוי עמוק במערכת החינוך.

בתי חאן יונס וכיתות הלימוד בשייח' רדואן אינם יוצאי דופן - גם במוסך בג'נין, בפיצרייה בחווארה או בשווארמייה בשכונה הירושלמית בית צפאפא אפשר למצוא את אותה המפה, שמציירת עבור תוליה "עתיד ורוד" שבו ארץ ישראל תהיה נקייה מיהודים

המלחמה, שאצלנו קיבלה את השם "חרבות ברזל", זכתה בפיהם של אויבינו, בעת שפתחו במתקפת פתע מעוררת פלצות, לכינוי "טופאן אל־אקצא", "מבול אל־אקצא", כדי להבהיר למי מאיתנו שמוכן לשמוע שעזה אינה, ומעולם לא היתה, העניין שעבורו יצאו אלפי פראים צמאי דם למסע של רצח, אונס, התעללות, חטיפה וביזה. המטרה היא תמיד ירושלים.

עדות אחת חזרה כמעט אצל כל לוחם ששב מהחזית ותיאר את הגיהינום שנקרא עזה: בכל בית, משרד או מוסד חינוכי תלויה תמונה של כיפת הזהב, ולצידה "מפת פלשתין" שבה אין מקום למדינה יהודית - ממש כמו בקריאה שהוצאה מחוץ לחוק באירופה: "מהנהר ועד לים". אבל בתי חאן יונס וכיתות הלימוד בשייח' רדואן אינם יוצאי דופן - גם במוסך בג'נין, בפיצרייה בחווארה או בשווארמייה בשכונה הירושלמית בית צפאפא אפשר למצוא את אותה המפה, שמציירת עבור תוליה "עתיד ורוד" שבו ארץ ישראל תהיה נקייה מיהודים.

כשרבי יהודה מתאר במשנה את הדור שלנו, הוא משתמש בביטוי "פני הדור כפני הכלב". אחד מהפירושים לביטוי הוא תיאור של כלב טיפש, שכשזורקים עליו אבן או מכים אותו במקל - הוא ממהר להתנפל ולנשוך את האבן או את המקל.

ויכוח ניטש כעת בין הסוברים שחמאס הוא רעיון שאי אפשר להשמידו גם אם יחוסלו כל מחבליו, לבין המאמינים שמאמץ עצים ומרוכז יצליח להוריד את חמאס מעל לבימת ההיסטוריה ולהמליך על תושבי עזה גורם פלשתיני מתון. אבל חמאס הוא לא רעיון עצמאי - הוא בסך הכל דרך יישום אחת, הרצחנית והאכזרית עד כה מבין שלל הדרכים והתנועות, שלכולן יש מטרה זהה: מהנהר ועד לים. ירושלים וחיפה, תל אביב וצפת, בארי ואריאל, אום אל־פחם ועזה - הכל זה "פלשתין".

תהליך של "דה־חמאסיזציה", שהופך אט־אט לקונצנזוס בציבור הישראלי, הוא טיפול בסימפטום ולא בשורש הבעיה. נשיכת המקל. לנרטיב הפלשתיני, שלפיו פרעות תרפ"ט היו מהפכה נגד תפילת יהודים בכותל, מלחמת העצמאות היא "נכבה" וכל הארץ היא פלשתין - לא יכולה להיות תוצאה אחרת מאשר אירועי 7 באוקטובר.

כשאבותיהם הרוחניים של מחבלי הנוחבה הם גיבורים לאומיים - ההיסטוריה תחזור על עצמה. רק תהליך ארוך ועמוק של דה־פלשתיניזציה, שבסופו לא יהיה ילד ערבי אחד שיחלום שיום אחד תקום על חורבות ישראל מדינה אחרת, יכול לשים סוף למלחמה המדממת שבה אנו נמצאים כבר יותר ממאה שנים.