קונספציית הדשדוש של השידור הציבורי

הביקורת של ה"וול סטריט ג'ורנל" ביחס לסיקור התקשורתי "התבוסתני" של לחימת צה"ל בחמאס, זכתה להתעלמות בתקשורת המרכזית בישראל. אחרי מאות עדויות של מילואימניקים ומפקדים על התקדמות הלחימה, לא באמת היה צריך את ה"וול סטריט ג'ורנל" כדי לדעת שאנחנו מנצחים, ושתיאור השקיעה בבוץ העזתי אינו מהימן, במקרה הטוב. ובכל זאת, רק כמה ימים לפני פרסום המאמר, דני קושמרו "נדהם" לגלות שהמציאות שונה מזו המשודרת. "למה הדבר הזה לא משווק לנו כמו שצריך?" שאל את ישראל זיו, בעוד שניהם מסירים אחריות מחלקם בקונספציית הדשדוש.

ב־7 באוקטובר השתנו חייהם ותפיסת עולמם של ישראלים רבים, אבל בתקשורת לא השתנה הרבה. המונוליתיות המאפיינת את רוב כלי התקשורת הפכה צורמת מתמיד. איפה היו כל אותם האנשים שמבטאים דעות מורכבות וניתוחים פוליטיים עדכניים? אלה שאנחנו נחשפים לסיפוריהם מדי יום מאז הטבח?

סדר היום שמובילים הערוצים המסחריים מעורר פעמים רבות תרעומת ציבורית. ועם זאת, קשה לצפות לגילויי אחריות מערוצים הפועלים משיקולי רייטינג. מי שכן אמורים לתת דין וחשבון על סיקור מוטה הם כלי התקשורת שהציבור מממן: תאגיד השידור על תחנות הרדיו שלו, גלי צה"ל וערוץ הכנסת (גוף בבעלות פרטית שפועל כערוץ ציבורי מתוקף חוק). כל גוף כזה מקבל עשרות מיליוני שקלים בשנה מכספי המיסים כדי שיוכל להתעלם משיקולים מסחריים. בג"ץ אף קבע לא מזמן שהשידור הציבורי בישראל הוא חיוני כדי לאזן את התקשורת המסחרית.

אך האם הצליחו השידורים הציבוריים לתאר במדויק את הלחימה בעזה יותר מאשר הערוצים המסחריים? לאו דווקא. לוחמים שהדליקו רדיו לא שמעו את הסיפור שלהם אפילו בגל"צ, ולא בפעם הראשונה. כבר ב־2011 הפגינו מאות לוחמים מול התחנה בדרישה להפריט אותה או לאזן את שידוריה.

ההטיה האתנית והפוליטית של גלי צה"ל דוברה כבר רבות. כך גם ההפרה הבוטה של מחויבות התחנה, הנגזרת מתקנות תאגיד השידור, לתת "ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל". אחת מהפרשות המעניינות בהקשר זה התרחשה לפני שנתיים, עם דחיקת הפרשן יעקב ברדוגו מחוץ לתחנה. ברדוגו, שתוכניתו היומית זכתה לפופולריות רבה, היה מטרת הדגל בקמפיין לסילוק קולות ביקורתיים מהתקשורת בישראל, לרוב בתואנה של סגנון. אמרו אז שהמינוי שלו פוליטי, ושהוא "לא הימין המשכיל של אריה אלדד, אלא ימין רעלי". ותיקי התחנה דיווחו על תחושות המאזינים "שהסאונד של התחנה השתנה", ושברדוגו מקרין על "הצבע" שלה.

ערוץ הכנסת, שהוקם ב־2004 ושנמצא בהתרחבות מתמדת, גם הוא מחויב לסטנדרטים של ערוץ ציבורי. לפי תקנות שידורי ערוץ הכנסת (2005), כתבי הערוץ אסורים ב"הבעת דעה, נקיטת עמדה, פרשנות או שיפוט ערכי לדברי הנואמים, להתרחשויות או למהלך הדיון". ועם זאת, הקול הדומיננטי נשמע היטב: שידורי הכנסת מלווים בפרשנות ובשיפוטיות כלפי דוברים מסוימים, ושאלות הכתבים והמגישים מעידות על עמדתם המובהקת (והמתבקשת).

מה שמסייע ליישר קו עם תקשורת המיינסטרים הוא תופעת הדלתות המסתובבות. ערוץ הכנסת, שהופעל במשך 14 שנה בידי חברת החדשות של קשת 12, מופעל מ־2016 בידי חברת התקשורת RGE, ששלטה בעבר ברשת 13. במשך שנים, אותם הבכירים ואנשי התקשורת עוברים מערוץ ציבורי אחד לאחר, ואז לערוצים המסחריים ובחזרה, ומביאים איתם את האג'נדה. ב־7 באוקטובר השתנו חייהם ותפיסת עולמם של ישראלים רבים, אבל בתקשורת לא השתנה הרבה. המונוליתיות המאפיינת את רוב כלי התקשורת הפכה צורמת מתמיד. איפה היו כל אותם האנשים שמבטאים דעות מורכבות וניתוחים פוליטיים עדכניים? אלה שאנחנו נחשפים לסיפוריהם מדי יום מאז הטבח?

דווקא ברגע הכי קשה שלהן, משפחות שכולות רבות מעידות שהן מתחזקות מהעוצמות הטמונות במגוון האנושי בישראל. אחרי שנה של מאבק פוליטי, המגע הבלתי מתווך בין ציבורים שונים הוא אירוע בפני עצמו. מה שמעניין לגבי היום שאחרי המלחמה, זה עד מתי הציבור הישראלי ימשיך לסבול את הדעה האחידה הרווחת ברוב כלי התקשורת - גם אלה שהם חלק מהשירות שהמדינה נותנת לאזרחיה.