שבעה באוקטובר: הקרב על המורשת

אין חולק כי 7 באוקטובר הוא אחד הימים השחורים בתולדות מדינת ישראל. אין חולק כי היום הארור ההוא לימד אותנו שיעור חשוב להמשך. נשאלת השאלה - מהם אותם לקחים שאנחנו כחברה נרצה ללמוד לעתיד? כפי שאירועי פרעות אחרים בתולדותינו נצרבו בזיכרון הקולקטיבי, איך נכון לזכור אותו בוקר של שמחת תורה שבו לא זרחה השמש?

היה זה יוליוס קיסר שקבע כי "ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים". באופן דומה, גם מורשת לאומית מתעצבת על ידי בעלי הכוח וההשפעה, שבאפשרותם לשרטט את מה חשוב לדעתם שנזכור. לא סתם החל "המאבק על ועדת החקירה". מי שיחקור, או אולי מי שיחקור ראשון, עשוי להשפיע על האופן שבו האירוע ייזכר לדורות הבאים, וישפיע על הלקחים שאותם אנחנו נפיק כחברה. באופן מסורתי, מעצבי המדיניות תמיד מבקשים להשפיע על עיצוב המורשת בשל תפקידה המשמעותי. מדוע? מאחר שהמורשת היא בעלת תפקיד מכריע בחברה: היא משפיעה על הזהות, החינוך, הלכידות החברתית, ואפילו על הפיתוח הכלכלי.

למרות הכאב, גם נשמעים קולות המציעים לשמר בתים בקיבוץ כפר עזה או בבארי כעדות לזוועה, מתגבש יום אבל לאומי של החברה האזרחית, ועוד. יש לחברה הישראלית אינטרס שהפצע לא יגליד

מורשת הקשורה באסונות כפי שחווינו ב־7/10, עשויה לעיתים לשמש אפילו לריפוי חברתי. לעיתים אתרי אופל, אותם אתרי ביקור המנציחים אסונות ואירועים טרגיים, משמשים מקומות של השתקפות וזיכרון, ומסייעים לחברות להכיר בזוועות העבר וללמוד מהן. אתרים אלו משמשים לעיתים אתרי רפלקציה והפקת לקחים, מרחבים לעיבוד טראומה, ולעיתים קרובות מרחבים המייצרים לכידות ומורשת משותפת עבור המבקרים. כזה הוא, לדוגמה, אתר "יד ושם" המנציח את השואה, או אתרי הקרבות לזכר מלחמת יום הכיפורים ברחבי רמת הגולן.

החברה הישראלית נמצאת כבר כמעט ארבעה חודשים אחרי 7 באוקטובר, וכבר מתקיימים דיונים במוזיאולוגיה של המלחמה. ניצולים, משפחות הקורבנות, גיבורי האירועים ואחרים מייצרים אמנות המביאה לידי ביטוי חזותי או ווקאלי את כאבם. אנשים טובים אוספים ומתעדים עדויות לזוועות שנעשו, המסך מהדהד את סיפוריהם של גיבורים, ועוד. כך, למרות הכאב, גם נשמעים קולות המציעים לשמר בתים בקיבוץ כפר עזה או בבארי כעדות לזוועה, מתגבש יום אבל לאומי של החברה האזרחית, ועוד. יש לחברה הישראלית אינטרס שהפצע לא יגליד.

בשנים האחרונות חל תהליך מעניין: דמוקרטיזציה של הזיכרון. טקסי זיכרון אלטרנטיביים סביב יום הזיכרון ויום השואה הפכו לחלק ממורשת הזיכרון הישראלית. גם כאן, באסון המתמשך הזה שבו אנו מצויים, יש קולות וגוונים רבים שמחזקים את הצורך למצוא מורשת ומהות נוספת לשמר, זולת זיכרון הזוועות, לצד גבורתם של יחידים או קהילות.

אני רוצה להציע שהדברים שחשוב שנזכור מ־7 באוקטובר לא יהיו רק ההתרחשויות, הכאב, הזוועה וסיפורי הגבורה, אלא בעיקר זחיחות הדעת. בעוד ההשפעה על עיצוב המורשת מצויה בידי בעלי הכוח, והם אלו שמשרטטים ובוחרים את מה שהעתיד יזכור - את זה, ככל הנראה, הם יעדיפו לשכוח.