שורה ארוכה ארוכה

הודעת הווטסאפ המוזרה ביותר שראיתי התקבלה אצל בעלי ערב אחד לפני כמעט עשור.

"דרושים בדחיפות כמה גברים לחפירת קבר, מי מתנדב?". השולח היה אחד מאנשי חברה קדישא הצדיקים של בית העלמין האזורי בכפר עציון. גרנו אז בקיבוץ, והבנו שההלוויה הלילית המתוכננת תפסה את צוות בית העלמין לא ערוך.

הרבה ידיים עמלניות כרו מאז קברים חדשים בכפר עציון, אך איש לא שיער את מה שיקרה עם פרוץ המלחמה. החלקה הצבאית הקטנטנה, שנוסדה רק לפני שבע שנים ומנתה בסך הכל שלושה קברים, הלכה והתמלאה בלא פחות מ־11 קברים רעננים. בני גוש עציון ואפרת נפלו בקרבות הגבורה של שמחת תורה, בחזית הצפונית ובעומק רצועת עזה. מיונתן אלעזרי הטירון, שבקרב אופקים הפעיל נשק שלא הכיר לאחר שלקח אותו משוטר שנפל, ועד לוחם הגדס"ר יובל ניר, מילואימניק ותיק בן 43, אב לחמישה. הכביש לכפר עציון נגדש פעם אחר פעם באנשים שעומדים ברוח ובקור עם דגלי ישראל, מלווים עוד שכן אהוב בדרכו האחרונה.

ההרים הקשים והיפים מצמיחים אנשי אדמה ורוח, אנשי עמל ומחקר, אנשי תורה וחסד, שכולם בראש ובראשונה בני אדם. לא מפליא שגם היוזמות המופרעות ביותר לשותפות יהודית־ערבית נולדו במרחב הקטן שבין תקוע לאלון שבות

במרחק שני קילומטרים מבית העלמין ציינו רק לפני שבועיים אזכרה לנופלים מסוג אחר. על "גבעת הקרב" סחופת הרוחות עברו כבר 76 חורפים מאז נפילת "מחלקת ההר" של ההגנה, שיירת הל"ה, בקרב המיתולוגי. השיירה יצאה בחורף 48' לתגבר את גוש עציון הנצור, אך ערביי האזור גילו אותה וכיתרו אותה. אנשי המחלקה נלחמו עד שאזלה להם התחמושת. ארבעה חודשים מאוחר יותר, יום אחד בלבד לפני הקמת המדינה, נפל הגוש כולו, ולוחמי כפר עציון נטבחו. רק בסוף המלחמה הם נקברו בקבר אחים בהר הרצל. אחרי נפילת מחלקת ההר כתב חיים גורי את מילותיו המצמררות:

"ראה, הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה. לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה".

שורה ארוכה ארוכה של קברי חללי גוש עציון במלחמת תש"ח חוברת לשורה ארוכה של חללי גוש עציון במלחמת תשפ"ד. אשפתם ריקה. הם נתנו את הכל.

מי שמכיר את גוש עציון ואת אנשיה הנפלאים, סופג את המהלומה בלב פעם אחר פעם, אך לא מופתע. לא מופתע בכלל.

השמאל רואה בהם מתנחלים, הימין רואה בהם בורגנים שאפילו בכביש שלהם לא ממש מסוכן לנסוע. בגוש עציון לא צועקים. מדברים בתקיפות אך בשקט, בלהט עטוף בענייניות. כועסים על המדינה או על הצבא וממהרים עם סיר מרק לעמדת החיילים הקרובה. מספר מוסדות החינוך פורצי הדרך, מסגרות החינוך המיוחד, בתי המדרש לגברים ולנשים - רבים מספור. ההרים הקשים והיפים מצמיחים אנשי אדמה ורוח, אנשי עמל ומחקר, אנשי תורה וחסד, שכולם בראש ובראשונה בני אדם. לא מפליא שגם היוזמות המופרעות ביותר לשותפות יהודית־ערבית נולדו במרחב הקטן שבין תקוע לאלון שבות. בין הכרמים למטעי הדובדבנים, בין הרפתות ללולים, מה שבאמת גדל בגוש הוא מלח הארץ.

ולמרבה המזל, לא רק בגוש. טובי בנינו ובנותינו צומחים בצפון ובדרום, בערים וביישובים, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. כ־1,500 פעם מאז 7 באוקטובר טמנו את ליבנו בין ברושים. הגבורה והרעות הגיעו מכל עבר. שורת הקברים שנחפרה בבית העלמין הצבאי בכפר עציון רק מזכירה לנו שה"שורה ארוכה ארוכה" ממשיכה הרבה מעבר לישראל 24', הרבה מעבר לכאן ועכשיו הכואב והאבל. בארץ ישראל קם העם היהודי, הוכרז בטקסט שצוטט ללא הרף בשנה האחרונה. והוא קם בזכות אלו שאמרו, במילותיו של גורי, "עשינו ככל שנוכל".

"אז נפרח", מבטיח גורי. "עת תידום בהרים זעקת ירייה אחרונה". ועד שקולות המלחמה יידמו, נותר לנו רק להביט באהבה ובתודה ובגאווה בשורה הארוכה שלנו, ולהבטיח לזכור לשם מה יצאו ועבור מי רוקנו את אשפתם.