גנץ, אל תיכנע לבייס

בני גנץ הוא אחד מהפוליטיקאים האחראיים במדינת ישראל. עבורו, מדינת ישראל היא באמת מעל הכל. לא פעם נאלץ גנץ ללכת נגד הבייס הפוליטי שלו למען אחדות השורות, כחלק מההתמודדות עם אתגרים ביטחוניים מורכבים - החלטות שגרמו לו בעבר, ואולי גם יגרמו בעתיד, נזק פוליטי לא מבוטל.

כך היה ב־2020, בהחלטתו ללכת לממשלת אחדות לאומית עם נתניהו והימין, במטרה למנוע בחירות חוזרות מיותרות בזמן שישראל התמודדה עם נגיף הקורונה - החלטה שהובילה לפיצול כחול לבן, ובהמשך לירידת קרנו של גנץ במחנה המרכז־שמאל; וכך היה כמה ימים לאחר 7 באוקטובר, כשמפלגת המחנה הממלכתי בראשותו הצטרפה לממשלת החירום.

אך למרות האחריות הלאומית שגילו גנץ ושותפיו, קיים חשש ששוב יהיו אלו שיקולים פוליטיים, ולאו דווקא לאומיים, שימנעו מישראל להשיג יעדים אסטרטגיים שכה חשובים לביטחונה ולעתידה של מדינת היהודים. כך היה ב־2020, כשישראל החמיצה הזדמנות היסטורית לקבוע את גבולותיה בחסות ממשל טראמפ.

כזכור, לאחר שהפלשתינאים נמנעו כלל מלדון בתוכנית השלום של טראמפ, האמריקנים המשיכו להתקדם במו"מ מול ישראל ומדינות ערב המתונות, תוך הבנה כי הרשות הפלשתינית והעומד בראשה לא מוכנים לוויתורים ולפשרות במו"מ לשלום. לאחר שהפלשתינאים התנגדו לתוכנית המאה, היתה הסכמה בין ירושלים לוושינגטון שישראל תיישם חד־צדדית אלמנטים מהתוכנית, שבמסגרתם יסופחו בקעת הירדן וגושי ההתנחלויות, המהווים כ־30% משטחי הגדה המערבית.

אך כאן נכנס המרכיב הפוליטי לתמונה: ראשי כחול לבן, שר הביטחון גנץ ושר החוץ גבי אשכנזי, שבעבר הביעו תמיכה בסיפוח הבקעה והגושים, התנגדו לפתע למהלך זה, שהיה מבטיח את גבולותיה העתידיים של ישראל בתמיכת ארה"ב. משראו שאין הסכמה לאומית רחבה בישראל - בממשל האמריקני החליטו לא לאפשר לישראל לספח את בקעת הירדן ואת גושי ההתנחלויות. וכך, בשל שיקולים פוליטיים לא אחראיים של גנץ ושותפיו במסגרת המאבק הפוליטי בנתניהו ובליכוד, ישראל החמיצה הזדמנות היסטורית לקבוע את גבולותיה העתידיים - מהלך שהיה מהווה מעין הצהרה ישראלית שירושלים לא רואה ב־70% משטחי הגדה המערבית חלק מהמדינה היהודית.

גם כיום קיים חשש דומה שגנץ ושותפיו יובילו את ישראל להחמיץ הזדמנות היסטורית. ושוב, גם הפעם, בשם שיקולים פוליטיים צרים. הפעם הדיון נסב על המתח שבין יעדי המלחמה המרכזיים: מיטוט שלטון חמאס ושחרור כלל החטופים. בעוד רוב חברי הממשלה, בדומה לרוב הציבור, סבורים שהמשך הלחימה והלחץ על חמאס הם אלו שיגרמו למנהיגיו להסכים לשחרור החטופים ללא הפסקת הלחימה - יש קולות בממשלה ובאופוזיציה שתומכים בעסקה עם חמאס, גם במחיר הפסקת הלחימה ושחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים, שביניהם אלו אשר אחראים לטבח.

למרות האחריות הלאומית שגילו גנץ ושותפיו, קיים חשש ששוב יהיו אלו שיקולים פוליטיים, ולאו דווקא לאומיים, שימנעו מישראל להשיג יעדים אסטרטגיים שכה חשובים לביטחונה ולעתידה של מדינת היהודים

אין בישראל מי שחולק על כך שחייבים לעשות הכל כדי לשחרר את החטופים שנמצאים בשבי חמאס, בייחוד האזרחים שנחטפו ממיטותיהם לאחר שהמדינה נכשלה להגן עליהם בבוקר 7 באוקטובר. אך עם זאת יש הזדמנות היסטורית לחסל סופית את שלטון חמאס ברצועת עזה, ולאותת לאויבינו שמדינת היהודים נחושה להתמודד מול אלו הרוצים להשמידה. אסור בשום אופן להחמיץ את ההזדמנות הזו בשם שיקולים פוליטיים צרים במסווה של דאגה לחטופים, מהלך שינציח את שלטון ארגון הטרור הפלשתיני.

מוטב שגנץ ושותפיו יעמדו איתנים נגד הלחץ הכבד מהבייס הפוליטי שלהם במחנה המרכז־שמאל, שרבים בקרבו עדיין לא השכילו להבין שבמזרח התיכון החזק שורד והחלש מושמד, ויגלו אחריות לאומית ונחישות להמשיך את הלחימה עד למיטוט שלטון חמאס.