כולם תמורת כולנו

ספין העסקה ששוחרר לאוויר בשני בערב הוא אות אזהרה חמור במיוחד להנהגות הצבאית והמדינית על מעמדה ומיצובה של ישראל בג'ונגל המזרח־תיכוני האכזרי. יעל שבח מ"מקור ראשון" תיארה זאת במדויק: כולם תמורת כולנו.

נדמיין לרגע שכתנאי מוקדם לשחרור החטופים חמאס תובע שכל יישובי העוטף לא ישוקמו ויישארו בחורבנם. סביר להניח שכל קורא מופתע כרגע מעצם העלאת האפשרות האיומה הזאת, שחסרה כל בסיס מציאותי ושנמצאת מחוץ לגבולות המחשבה. הרי יש גבול, לא? זאת אומרת שאפילו לברברים מחמאס יש גבולות שהם מבינים שלא ניתן לחצות במסגרת מו"מ.

דרישות חסרות כל בסיס ומנותקות מהמציאות הן שלב ידוע במה שמוכר כ"חלון אוברטון". התיאוריה מראה כיצד בהדרגה מתחולל שינוי משמעותי במצבם ובמעמדם של רעיונות, ובמקרה שלנו - דרישות במשא ומתן: ממעמד שבו הדרישה מנותקת לחלוטין מהמציאות ובלתי קבילה בעליל; דרך הפיכתה "רק" לקיצונית, אך כזו שדנים בה ושאפשר להעלות אותה כאפשרות; לאחר מכן לסבירה ברמות שונות; ועד למעמד של דרישה לגיטימית, ואפילו, במקרים מסוימים, מדיניות מעשית.

במקרה של תביעה להשאיר את יישובי העוטף בחורבנם, אין צורך להוכיח מה היתה תגובת הציבור לדרישה, בלי שום קשר לשמאל וימין או כל השתייכות אחרת. על רקע אופיו הברברי והמזעזע במיוחד של הטבח בפתיחת המלחמה, הציבור בכללותו היה מגיב בחריפות, וכך גם ההנהגה.

ובחזרה לתוכן העסקה כפי שפורסמה, בנוגע למספר החטופים שישוחררו ולמספר המחבלים שישוחררו תמורתם. ברור שעמית סגל לא המציא מספרים יש מאין. זאת אומרת שהמספרים הופרחו לחלל השיח מצד גורם מסוים מתוך שרשרת המעורבים במשא ומתן. ובמונחי "חלון אוברטון": יש שחקן מספיק רציני שמעריך כי אפילו רק כחלק מפתיחת משא ומתן, ואפילו רק כבלון ניסוי, ניתן לדרוש על כל חטוף בין 100 ל־200 מחבלים.

בואו נלך על המספר המינימלי - "רק" 100. ישוחררו רק 35 חטופים, רבע בלבד, כלומר כ־100 חטופים יישארו בידי חמאס, וישראל תשחרר 3,500 מחבלים! כדי להבין את הפרופורציות - מדובר בערך בחצי מכלל האסירים הביטחוניים הכלואים בישראל.

מי ששחרר את הספין הזה לאוויר הזיז את "חלון אוברטון" בעצם העובדה שהפך את המספרים האלה לבסיס למשא ומתן. ההכחשה של ישראל והתנגדותה המוחלטת, ברוך השם, לא ישנו את העובדה שאכן מישהו חשב על מספרים אלה כבסיס, אפילו רק התחלתי, למשא ומתן. ובמונחי "אוברטון": מדובר במספרים שהם לא מחוץ לטווח האפשרויות, שהם קבילים לכל הפחות להצגה ראשונית במסגרת המשא ומתן. וזה כשלעצמו מדאיג, כי זו אמירה לגבי מעמדה של ישראל, מצבה וההערכה כלפיה בנוגע לשאלה מה ניתן לדרוש ממנה ומה לא.

בואו נלך על המספר המינימלי - "רק" 100. ישוחררו רק 35 חטופים, רבע בלבד, כלומר כ־100 חטופים יישארו בידי חמאס, וישראל תשחרר 3,500 מחבלים! כדי להבין את הפרופורציות - מדובר בערך בחצי מכלל האסירים הביטחוניים הכלואים בישראל

יש להודות שישראל עצמה תרמה לאפשרות הזאת, שפירושה פגיעה אסטרטגית חמורה שעלולה להגיע עד כדי איום קיומי. "חלון אוברטון" בתחום עסקאות השבויים הוזז באופן מופקר בעסקת שליט, שבה שוחררו יותר מ־1,000 מחבלים - רבים מהם עם דם על הידיים, כולל סינוואר - תמורת אחד. היום כבר יש הוכחות מוצקות, בנרצחים, שבנוגע לתוצאות הנוראיות של עסקאות כאלו כחצי מהמשוחררים חוזרים לעסוק בטרור. העסקה ההיא מאפשרת לדמיין את תוצאות שחרורם של אלפי מחבלים, הנישאים על מה שנתפס כהצלחת 7 באוקטובר, ושיחזרו לאזורים מוכי הטרור ביהודה ושומרון.

פדיון שבויים הוא ערך ראשון במעלה, ובהחלט יש להיות מוכנים לתשלומים מסוימים בחירוק שיניים על רקע אחריותה של המדינה, אך ההנהגה הפוליטית אחראית בראש ובראשונה על עצם קיומה של ישראל, ועל הרחקת כל איום קיומי עליה. היא לא יכולה לדון בעסקה בעלת השלכות קיומיות שמשמעותה היא כולם תמורת כולנו.