ט"ו בשבט מחזיר אהבות ישנות

אלה ימים שבהם אנחנו משתאים לגבורת לוחמינו, דור הניצחון של מלחמת העצמאות השנייה שלנו, שלא היססו להשליך נפשם מנגד כדי לחסל את הישות המפלצתית שקמה על גבולנו הדרומי.

במותם ציוו לנו חיים, וביקשו שנמשיך במלחמה לביעור הרשע מן העולם.

בשבוע שבו קברנו עשרות מלוחמינו, ביקר אותנו ט"ו בשבט כדי לנחמנו. כוח יש בזמן היהודי לחלצנו מהתבוססות בכאן ובעכשיו, ולהרים מבט אל אמיתות חיינו, שמכוחן נעשינו לעם ושָׂרינו עם אלוקים ועם אנשים, ויכולנו להם.

בתחילת מסכת ראש השנה נאמר במשנה: "אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם: בְּאֶחָד בְּנִיסָן... בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל.. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי... בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ". לתאריך נודעה משמעות הלכתית לעניין תרומות ומעשרות, ביכורים וכדומה.

בדורות האחרונים, כשחזרנו הביתה, התעוררה הארץ משיממונה והחלה לפרוח. התקיימו בנו דברי יחזקאל: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ - לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא"

ככל שהתרחקנו מהחורבן והארץ נכבשה בידי זרים, כך התפזר עמנו ברחבי העולם. ארץ ישראל היתה למחוז חפץ מופשט, חלום ששימר תקווה עמומה לשוב אליה ביום מן הימים. הארץ ירדה מגדולתה וחלה עליה קללה: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". חכמינו קראו בתוך הקללה גם ברכה, כפי שכתב הרמב"ן במאה ה־13 מעדות אישית: "היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם - והיא חרבה כמוה; כי מאז יצאנו ממנה, לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם". ההיסטוריה הראתה קשר הדוק בין קיום העם בארצו לפריחתה. עם התרדמה הלאומית גם הארץ נרדמה למאות שנים, וסירבה להיענות לזרים. היא חיכתה לנו כאם לבניה, כרעיה לאהוב ליבה.

לאחר גירוש ספרד התגבשה בארץ קהילת חכמים שעסקה בתורת הסוד היהודית. הם חיזקו את תודעת הארץ. כדי לקרב את גאולת העם ט"ו בשבט היה תאריך מתאים, הן בלימוד והן באכילת פירות שנשתבחה בהם ארצנו. הפירות שהגיעו מרחוק היו מיובשים. טעמם הכיל געגוע למה שהיה, ועורר את התקווה לחידוש ימינו במולדת העתיקה. הפירות היבשים מזכירים את העצמות היבשות שראה הנביא יחזקאל במאה השישית לפנה"ס בבבל, כשרצה לעודד את העם לאחר החורבן הראשון. הגולים קוננו "אבדה תקוותנו", והוא ענה שהיא לא אבדה, וכשם שהעצמות היבשות התחברו עצם אל עצמה וקמו לתחייה בהמון - כך העם יקום לתחייה על אדמתו: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".

בדורות האחרונים, כשחזרנו הביתה, התעוררה הארץ משיממונה והחלה לפרוח. התקיימו בנו דברי יחזקאל: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ - לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". האמורא רבי אבא (ראשית המאה הרביעית) ראה בזה סימן ל"קץ המגולה", לאחריתנו הטובה. רש"י ממעמקי הגלות במאה ה־11 פירש: "כשתיתן ארץ ישראל פרייה בעין יפה - אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

על שולחן ט"ו בשבט חשוב אפוא להחזיר אהבות ישנות. הפירות היבשים הם זכר לגלות. כיום, כששדותינו פורחים ופירות טריים מציפים את שווקינו, חשוב לתת להם את המקום המרכזי בט"ו בשבט. זאת המחשה ברורה של חזון העצמות היבשות, התקווה שעומדת ביסוד ההמנון הלאומי.

אלו אינם רעיונות בעלמא. לוחמינו נפלו על הגנת הארץ שאת זכרה שימרנו בט"ו בשבט. גופם קרס, אבל נשמתם נאספה לצרור החיים ולזיכרון הנצח של עמנו. מאות ואלפי שנים קדימה, לאחר שאנו לא נהיה, הם יישארו לעד בזיכרון עמנו. העצמות היבשות קמו לתחייה; בעינינו ראינו כיצד קמנו מאפר הכבשנים אז, ובעינינו נראה כיצד נקום מאפר הקיבוצים לבנות מחדש את חיינו. כשנביט כיצד מאמיר אילן האדירים של העם מעלה, ולא נשכח את אלה שנפלו; הם מחיים את שורשינו פה.