היעדרה של אישה מוועדת טירקל מהווה נדבך נוסף המוכיח את מעמדן הנחות של הנשים במדינת ישראל, גם כיום בעידן של 2010.
נשים אינן משתתפות בקביעת החלטות מדיניות המשפיעות על גורל האוכלוסייה במדינה, וביחס לשיעורן באוכלוסייה הן גם נעדרות מהמנהיגות העסקית ומהדרג הבכיר של הרשות המבצעת, קרי ממשלת ישראל, מהכנסת ומכיסאות מנכ"לים במשרדי הממשלה.
חוק שיווי זכויות האישה תוקן כבר בשנת 2005 והגדיר חובת ייצוג הולם לנשים בוועדה ציבורית ובצוות לעיצוב מדיניות לאומית, המתמנים על ידי הממשלה. תיקון זה קובע כי בוועדה ציבורית או בצוות שהוקם לשם עיצוב מדיניות, בכל נושא, לרבות בנושאי חוץ או ביטחון, או לשם ניהול סכסוך מדיני, לרבות ניהול מו"מ ולקראת חתימה על הסכם ביניים או על חוזה שלום - יינתן ביטוי הולם לייצוגן של נשים.
הטענה המגוחכת על היעדר נשים מתאימות המעוניינות להיות חברות בוועדה - אין לה מקום. שהרי אין ספק כי גם פניות שהיו בעת הקמת הוועדה לחלק מבני המין הגברי נענו בשלילה עד שהגיעו להרכב הסופי האופטימלי לכאורה. האם הממשלה הציגה רשימת מועמדות? האם פנתה לגורמים שיסייעו לה באיתור מועמדות מתאימות? הרי בידי ארגוני הנשים יש מאגרים גדולים של נשים בעלות יכולת, כולל מומחיות במשפט בינלאומי ומומחיות בנושאי ביטחון. נגמר העידן של "אין נשים מתאימות". יש מתאימות שרוצות!
מעבר להפרת החוק, קיים הפסד ממשי מאובדן הכישרונות ה"נשיים" ושילובה של זווית מבט שונה החסרה לגברים - אובדן "הבינה היתרה" של הנשים. החשיבות העצומה בהכרה כי יש לנשים תרומה בלתי מבוטלת בתהליכים להשגת תוצאות מיטביות עדיין נעדרת מהבנתם של רבים וטובים. לכן יש חשיבות עצומה להקפיד ולא לוותר על שילוב נשים בעמדות של קבלת החלטות, ובייחוד בוועדה מכרעת המשפיעה על מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל.
ההבנה שגיוון תורם לחשיבה עשירה ולהשגת תוצאות אופטימליות, בשילוב עם העובדה שנשים מהוות יותר מ-50 אחוזים מבעלות תואר שני ותואר שלישי, מעבר להיותן רוב באוכלוסייה, מדליקה נורה אדומה. כיצד, למרות כל זאת, לא ניכרות תוצאות אמיתיות הבאות מתוך הבנת החשיבות העצומה-
אשתו של אחד מחברי הוועדה, אישה בעלת הישגים נכבדים בפני עצמה, אמרה כי "לשלב אישה בכל דבר ויהי מה זה פוגע מאוד באינטרס הנשי. היום אנחנו מעבר לזה. היום ממנים אנשים כי הם טובים. נקודה. לא מינו אישה באופן מקרי לגמרי, לא בגלל שהיה למישהו משהו נגד נשים". תגובתה רק מעידה כי האויב הכי גדול של הנשים הן הנשים עצמן. מי קבע שגברים מבינים מדיניות טוב יותר מנשים? יכולת הנשים במו"מ, זהירותן, שיקול הדעת וראייה מרחבית הם כלים שאסור לאבד. זהו משאב חשוב ביותר שלא מנוצל.
אסור לוותר על המלחמה למימוש זכויות הנשים בתואנות משונות. מדובר בנושא חברתי מהותי הנוגע לכל אחד ואחת מאיתנו, זוהי מציאות שאסור לאפשר. יש להמשיך ולפעול לחקיקה מתקנת בכל תחומי החיים, חקיקה שתחייב שוויוניות בהרכב הנהלות וגופים, תוך כדי אכיפה מסיבית של החקיקה יחד עם הקניית חינוך והבנה של השינוי בהווה ובעתיד.
הכותבת היא רואת חשבון
