בימים אלה, לפני 19 שנה, כונסה ועידת מדריד. לא תחת שלטון שמאל מתקפל באו הערבים לשיחות הישירות עם ישראל, אלא דווקא בזמן שבראשות הממשלה עמד יצחק שמיר שהעיד על עצמו בלי להתנצל כי "לפעמים צריך להגיד - לא!"
לוועידה שהתקיימה באוקטובר 1991 במדריד הוזמנו סוריה, מצרים ומשלחת ירדנית-פלשתינית, ולאותה ועידה שמיר דווקא אמר כן.
לא לחינם. לפני שהשיב בחיוב היתנה זאת במכתב ביטחונות אמריקני, מכתב שבו התחייבה ארה"ב שהיא שוללת מדינה פלשתינית עצמאית ומבטיחה כי מטרת הוועידה אינה להביא את אש"ף למו"מ. הוועידה, שהסתיימה באחד בנובמבר, בדיוק היום, הובילה, לראשונה בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, למו"מ ישיר בין הצדדים.
כן, מו"מ בלי תנאים מוקדמים, בלי שישראל תודיע מראש מה יהיו תוצאות המו"מ ובלי להתחייב לכלום - לא באופן גלוי ולא באופן סמוי. אז זכה שמיר לקולות של לגלוג ובוז, נדמה שכיום הרבה יותר קל להעריך את הישגיו, ורבים מודעים לכך, בעיקר בתקשורת הישראלית.
* * *
אלא שבעקבות הוועידה אצה הדרך למפלגות הלוויין שמימין לליכוד. מפלגות שהיו שותפות בקואליציה של שמיר, ובמקביל לשיחות הישירות - שבהן לא ויתר רה"מ על גרגיר אדמה והמשיך בתנופת התיישבות ביו"ש - החליטו לפתוח במהלך להפלת הממשלה.
וכך אכן קרה. גאולה כהן, גנדי ורפול דירדרו את המערכת הפוליטית לבחירות. התוצאות ידועות: חודשים ספורים לאחר כינוס הוועידה התקיימו בחירות שבהן ניצחה העבודה בראשות רבין והוקמה ממשלת שמאל.
ממשלת רבין ביטלה את עקרון היסוד של אי השתתפות אש"ף בשיחות, ובהכרח הובילה מדיניות של הכרה בארגון ואת החתימה על הסכמי אוסלו. קשה להניח כי מפילי הממשלה, שחלקם, בעקבות הבחירות, התיישבו באופוזיציה וחלקם לא חזרו למשכן הכנסת, לא התחרטו על המהלך שלהם לאחר שראו את יאסר ערפאת (זכרו לקללה) נכנס, כמנצח, לרמאללה, ליריחו או לרצועת עזה.
ומן העבר יש לעבור למסקנות מדיניות ולמבט אל העתיד: אבו מאזן הודיע בשבוע שעבר שיפנה לארה"ב כדי שתכיר במדינה פלשתינית עצמאית בקווי 67'. החרה-החזיק אחריו ראש הממשלה הפלשתיני, סלאם פיאד, שאמר כי יפנה לאו"ם בעניין זה.
* * *
הפלשתינים טוענים שאין התקדמות בשיחות, כאילו לא הם שהקפיאו את השיחות הישירות בינם לבין ישראל. זו בדיוק הנקודה שבה צריכה ישראל לפנות לממשל, לעשות את מעשה שמיר ולדרוש בתקיפות מכתב ביטחונות דומה. מכתב זה אמור להשיג את הבטחתה של ארה"ב להתנגד לכל דרישה חד-צדדית של הפלשתינים. במו"מ ישיר, שבו תומכת וושינגטון, אין צעדים חד-צדדיים.
בנוסף, נכון תעשה ארה"ב אם תביא את הצדדים לוועידה חד-פעמית, בנוסח ועידת מדריד, שתחזיר את הצדדים למו"מ ישיר. לכולם ברור כי רק שיחות ישירות יובילו להסדר. הסדר ולא סיום הסכסוך, כי כל עוד הפלשתינים לא מוכנים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי אי אפשר להכריז על קץ אמיתי לסכסוך.
* * *
המסקנה השנייה היא מסקנה פוליטית, והיא מיועדת לחברים מבית, כלומר לסיעות הימין. עליהם לשנן היטב את לקח בחירות 92', כאשר מפלגות הימין פעלו להפיל ממשלה בראשות הליכוד אך לבסוף הביאו להקמת ממשלת שמאל. תהליך דומה עלול להתרחש גם עתה. כידוע, אז, ב-92', בסיס הקואליציה של השמאל היה ציר עבודה-מרצ. הפעם זה עלול להיות קדימה-יאיר לפיד-מרצ. מצב כזה לא רק שיביא לנסיגה לקווי 67' ולפירוק יישובים, קואליציה כזו תדהר לשם.
הכותב הוא ח"כ בליכוד. יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו