בבקרים שאחרי מקרי רצח נוראים של ילדים בידי בני משפחה, כמו שקרה לפני כמה חודשים במשפחת בן דרור וכמו שקרה בשבוע שעבר במשפחת אלוני, אני חוששת, כאם, לפתוח את הדלת. הסיבה אינה חשש מפני מחבלים, גנבים או מאורעות בלתי צפויים. הידיעה כי תמונות הרוצח וקורבנותיו התמימים יהיו פרושות בהרחבה בעמוד הראשי של העיתון המונח על סף דלתי מחרידה אותי. בכל בוקר, בדרכי לבית הספר עם הילדים, בני בן ה-7 לוקח עימו את העיתון כדי לקרוא בשקיקה את מדור הספורט בעת הנסיעה הקצרה למחוז חפצנו. אולם בבוקר הזה כותרות העיתון שייקח לידיו לא ידווחו על משבר נוסף בממשלה או על קונפליקט בין פלגים שונים באוכלוסייה. בבוקר זה העיתון, ועימו כל אמצעי התקשורת, ידווחו בהרחבה, ללא הפסקה וללא מנוחה, על שהתרחש ביום הקודם. העיסוק האובססיבי של אמצעי התקשורת ברצח הנורא מובן, מוכר וידוע. בכל מקום אנשים יתדיינו עם חבריהם בשאלות בקשר למקרה הנורא. כיצד זה היה יכול לקרות? האם ההורה שרצח היה מודע או אחראי למעשיו? האם "הכתובת היתה על הקיר" או לא? הדיון על הרצח שהתרחש במשפחה פרטית אחת בישראל יגלוש לשיח נסער, מאשים ומתגונן בין רשויות הרווחה למערכת המשפט ולמערכת הבריאות. כל אחד - עובד ציבור, איש מקצוע האחראי לאבחון או אזרח פשוט ינסה למצוא מענה לשאלה הבלתי נתפסת: כיצד הורה מסוגל ליטול את חיי ילדיו? והתשובה באמת לא ברורה. היא סותרת ערכים בסיסיים, סותרת את הטבע האנושי: כולנו גדלנו והתחנכנו על קדושת החיים ועל כך שאהבת ההורים אינה תלויה בדבר. אבל בין כל השאלות עולה הקושי הגדול מכולם - איך אנחנו מסבירים זאת לילדינו? המעשה המחריד מותיר אותנו מבולבלים וחסרי אונים מול הילדים הפונים אלינו בחשש ובתהייה. תפקידינו כהורים הוא לתת להם מענה, לנסות להסביר להם את דרך התנהלותו של העולם גם כאשר הוא אינו ברור אפילו לנו, אולם במקרה זה תפקידנו קשה מנשוא. כיצד נוכל להסביר לילדים את מעשהו של אב, שתפקידו לאהוב את ילדיו ולגונן עליהם, האוחז בסכין? איך נסביר אם שרוצחת את ילדיה? ואיננו יכולים להתחמק מהשאלות. בעידן שבו כל המידע נגיש לכל אחד, השאלות יעלו ויבואו, גם אם ננסה להסתיר את עיתון הבוקר או להחליש את החדשות ברדיו. תפקידנו כהורים אינו להסתיר. ניסיונות ההסתרה רק יעוררו חשש נוסף. תפקידנו הוא להסביר ולענות על השאלות, קשות ככל שיהיו. תפקידנו הוא לערוך את ההבחנה הקשה, אך המתחייבת והנדרשת, בינם לבינינו. תפקידנו להזכיר ולהמחיש לילדינו ולהדגיש בפניהם את אהבתנו אליהם ואת רצוננו לטפל בהם ולהגן עליהם מכל סכנה. תפקידנו להסביר כי לפעמים, באופן בלתי מובן ובלתי נתפס, אנשים עושים דברים רעים, רעים מאוד, ולא תמיד נדע או נבין מדוע. גם לנו, כהורים, מותר לא להבין ואף לשתף את ילדינו בהבנה שלא תמיד יהיו בידינו כל התשובות. אולם תשובה אחת, ברורה וחזקה, יש בידינו. תשובה זו היא אהבתנו לילדינו ורצוננו לדאוג לרווחתם הפיזית והנפשית כאחת. מתוך המקום הבטוח של הקשר העז והאהבה לילדינו, מתוך המסר היומיומי המועבר אליהם במילים ובמעשים, מתבססת תחושתם כי יש אנשים האמונים על ביטחונם ורווחתם. ורק מתוך בסיס בטוח זה נוכל גם אנו וגם ילדינו להתאבל ולבכות על אלו שגורלם לא שפר עליהם כמונו. הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מרצה בבית הספר למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי פרס, רחובות
