זעזועים במזה"ת

המהירות שבה התמוטט המשטר הרודני בתוניסיה מדהימה ומעוררת דאגה. במשך עשרות שנים היתה תוניסיה מדינה של מנהיג אחד - תחילה חביב בורגיבה ומאז 1987 זין אל-עאבדין בן עלי. זו היתה מדינת משטרה לכל דבר. נקייה, מסודרת, נעימה לתייר, אבל מדינת משטרה מושחתת. ואז, כשתוניסאי אחד הצית את עצמו, הוא הבעיר גם את מצרים, והאש עלולה לחרוך גם משטרים נוספים כמו אלג'יריה ותימן. ריח של עשן עולה גם בירדן.

הדמיון בין המצב הנוכחי לבין המצב במזרח אירופה של סוף שנות ה-80 גדול. גם שם קרס, למשל, משטרו הדיקטטורי של צ'אושסקו הרומני כמעט בן-לילה.

מכאן מתבקשת השאלה אם אכן הפציע שחר הדמוקרטיה באזורנו ומהן משמעויותיו מבחינתה של ישראל. הבחירות ברשות הפלשתינית העלו את חמאס, לפחות ברצועת עזה, לכוח הפוליטי המוביל. בבחירות הלפני אחרונות במצרים, ב-2005, זכו האחים המוסלמים, שלא הציגו מועמדים בכל מחוזות הבחירה, בכ-20 אחוזים מהמושבים. הלקח שהפיק הממשל המצרי הביא לביטול הייצוג של האחים המוסלמים בפרלמנט החדש, שנבחר ב-2010. קל לשער מה היה קורה ליחסי ישראל-מצרים לו היו האחים המוסלמים מרכיבים את הממשלה במצרים, וקל להעריך את מידת אי היציבות האזורית שהיתה נוצרת.

אף שאין לישראל שליטה על תהליכי רפורמה ודמוקרטיזציה, היא צריכה לתמוך בהם, שכן בטווח הארוך אוכלוסייה ערבית בעלת רמת חינוך גבוהה יותר, עם שוויון בין המינים ועם רמת הכנסה גבוהה יותר, תקבל את ישראל ביתר קלות מאשר המון נבער ומוסת. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שבטווח הקצר התהליכים הדמוקרטיים מאפשרים דווקא לכוחות הפחות דמוקרטיים במדינות ערב לחזק את מעמדם. הניסיון מלמד שכוחות אלו הם גם הכוחות האנטי-ישראליים הפעילים ביותר. מכאן, שבצד הרצון לראות חברה ערבית מתקדמת, ליברלית וסובלנית יותר, מתגברת הדאגה שלפחות בשלביו הראשונים של התהליך הוא עלול לייצר דווקא מוקדי אי יציבות ואנטי-ישראליות.

ראש ממשלת ישראל, החייב לקבל החלטות בעלות משמעות אסטרטגית לגורלה של ישראל, יתקשה לקבל אותן כאשר האזור הולך ומשתנה וכאשר הנחות יסוד, שמקדימות החלטות כאלו, הולכות ומתפוגגות. במציאות כזאת, כאשר עתידם של המשטרים שעימם אמורה ישראל לחתום על הסכמי שלום לוט בערפל, קשה לקבל הכרעות אסטרטגיות. הציר הצפוני, הכולל את איראן, סוריה, לבנון וחמאס בעזה, כובש מאחזים במזרח התיכון ומערער עוד יותר את יציבותם של המשטרים המתונים, אף כי האוטוקרטיים, אשר ממילא עוקבים בדאגה אחרי הנסיגה ההדרגתית של ארה"ב מעיראק ומאפגניסטן.

אבל זו אינה הצדקה לאי עשייה מדינית. אופייה היהודי-דמוקרטי של ישראל מחייב התקדמות זהירה ומדודה לפתרון שתי המדינות לשני עמים. בין הסטטוס קוו לבין פתרון מלא, שלם וצודק לסכסוך הישראלי-פלשתיני, יש מרחב תמרון מדיני המאפשר התקדמות תוך כדי מעקב מתמיד והתאמה לאירועים במרחב הקרוב לישראל. גם ההידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל מצריכה את ניהול הסכסוך באופן המקדם את הפתרון, גם אם לא פתרון מלא בשלב זה.

הכותב היה שגריר ישראל בירדן, כיום ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו