יש המאמינים שמטרתו של יום הכיפורים, כפי שמשתמע משמו, מתמצה בכפרה על עוונותינו ובעיצוב והעמדה מחדש של מעמדנו מול האלוהים. הימים האלה הם ימים נוראים משום שבהם גורלנו מונח על הכף - מי יחיה ומי ימות. כדי לזכות בכפרה אנו צמים, מתפללים ומבקשים סליחה. הבעיה בתפיסה זו שהיא אינה דורשת מאי-תנו דבר. במקום לפעול לשינוי התנהגותנו, אנו מסתפקים בחיפוש אחר כפרה. שנה באה ושנה הולכת והכל נשאר כפי שהיה. יש הרבה יראה בימים הנוראים, אך אין מעשים רבים. במקום להיות מנוף לשינוי, הימים הנוראים מקבעים את הקיים תחת המטרייה של כפרה. מילותיו הלועגות של ישעיהו נגד בני דורו, אשר התאוננו בפני אלוהים: "למה צמנו ולא ראית, ע-נ?-ינו נפשנו ולא תדע" (ישעיהו נ"ח, ג'), ממשיכות להדהד ולקבל משמעות בדורנו. מה הסיבה לכשל מתמשך זה? דומני שהסיבה טמונה בכך שלרעיון הכפרה יש שתי משמעויות. לצערי, אנו נותנים העדפה לקלה יותר. כפרה יכולה לשמש מטרה בפני עצמה או אמצעי להשגה של מטרה אחרת. כמטרה בפני עצמה היא שמה כיעד את שינוי ההשלכות של מעשי העבר, במיוחד ביחסים שבין אדם למקום ולא בשינוי המעשים עצמם. אלוהים הוא המכפר על טעויות העבר ומוחק אותן מהחשבון. יום כיפור הופך למעין איפוס מחדש של העולם, מעין כפתור א-תחול מחדש. הוא מאפשר לאדם להתחיל מאותו מקום, ולהמתין ליום כיפור הבא שיאפשר לו עוד "התחלה חדשה". מנגד, כפרה יכולה להיות אמצעי שחשיבותו טמונה דווקא ביכולתו להיות מנוף לשינוי והתחדשות. אחד המכשולים העיקריים המונעים מהאדם לשנות את מעשיו הוא הקושי להאמין שהוא מסוגל לכך. אנו כבולים בקיבעון ובבינוניות משום שאנו מאמינים שהעבר שולט בנו ומגדיר הן את ההווה והן את העתיד. המושג כפרה יכול לשמש בעל ברית לקיבעון זה, אבל הוא יכול להיות גם מנוף להשתחרר מהקיבעון, מנוף לחירות אמיתית. אדם הזוכה לכפרה יכול לבזבז את החסד המוענק לו בכך שיחזור על טעויות העבר (וימתין למחילה ביום כיפור הבא) או להשתמש בכפרה כדי לבסס בחייו את האמונה שהעבר אינו מגדיר בהכרח את מה ומי שנהיה בעתיד. אדם הזוכה לכפרה מקבל הזדמנות לעצב מחדש את חייו. השאלה הגורלית היא אם הוא ינצל הזדמנות זו או יסתפק בכפרה כתכלית בפני עצמה. חז"ל הבינו את האתגר והסכנה הטמונים ברעיון הכפרה, ועל כן פסקו שיום הכיפורים מכפר רק כשהוא מלווה בתשובה (יומא ח', ט'). הימים הם אכן נוראים משום שהם ימים של דין וחשבון, לא רק של האלוהים אלא בעיקר שלנו עם עצמנו. דין וחשבון זה מחייב אותנו לא להסתפק בתחושת הנוראות אלא לפעול ולכוון את חיינו בדרך חדשה. כדי לעשות זאת, עלינו לא רק להתפלל אלא להפנים ביטוי מרכזי אחר הממלא תפקיד מרכזי בימים הנוראים - "חטאנו". תפקיד הווידוי "על חטא" אינו להסיר את החטא מעיני האלוהים, אלא להציגו אל מול עינינו. רק אדם המכיר במגבלותיו ומשיל מעליו את אצטלת הצדיקות מכיר בצורך לשנות את דרכו. לא פשוט להיות יהודי, משום שאנו מצווים לחתור למצוינות, ולראות בחיים של בינוניות ניגוד לזהותנו. איננו יכולים להרשות לעצמנו את המותרות של כפרה כמחילה בלבד. עלינו להתבונן בכל היבט של הווייתנו, מהחיצוני לפנימי, ולאתגר את עצמנו בחשיבה מחודשת. עלינו להתחבר מחדש לערכים ולאידיאלים שלנו ולמצוא דרכים חדשות לאפשר להם להנחות את חיינו האישיים ואת מדיניותנו הציבורית. מי ייתן והימים הנוראיים יהפכו לנכס תרבותי ועוגן מוסרי להתחדשות עמנו. מי ייתן ונאמין באמת ביכולתנו להתחדש ושאמונה זו תדרבן אותנו להעז לחלום ולפעול. הכותב הוא רב וד"ר, נשיא מכון שלום הרטמן בירושלים
