גלות ישראלית

שעת אחר צהריים. גינה ירושלמית שקטה ורוגעת באחת משכונות מרכז העיר. ילדים משחקים.

אחת מהם, זרה, אוזרת אומץ, מתקרבת לחבורת ילדים ושואלת את עמליה (9), בת משפחתי: באיזה מלון אתם?

עמליה נותנת בה עיניים תמהות ואומרת: למה מלון? אני גרה פה. הנה פה. והילדה הזרה פולטת, ספק לעצמה ספק לחברתה החדשה: כיף לך.

סתם סיפור אקראי, על דיאלוג אקראי, בגינה אקראית בירושלים של תשפ"ד.

מי בכלל היה מאמין לטירוף כזה לפני זמן מה.

אבל זה קורה וזה מעניק את ההזדמנות להפנות פנס עצוב אל אחת הקהילות הסובלות ביותר במערכה הזאת, אך כזו שמשום מה לא ניתנת לה תשומת הלב הראויה: קהילת הגולים מביתם בצפון ובדרום. ביניהם גם רבים אשר, תודה לאל, לא שילמו מחיר דמים כואב, אבל גם הם נעים ונדים.

הצד של המדינה בעסקה צריך להיות שלפחות עכשיו, בגלות הכפויה והנוראה הזו, שנמשכת ונמשכת, ייעשה הכל כדי להקל על הגולים את גלותם. לא בתי מלון, כי אם דירות ופיצוי כספי גבוה, כזה שיש בו כדי למלא את החלל

קהילה חמה וסובלת שיש לתת עליה את הדעת בדחיפות.

אלפי אנשים, המה וילדיהם, שמבלים את חייהם זה 100 ימים בחדרי בתי מלון. בלובי. בחדר האוכל שכל קשר בינו לבין ההדר המוכר של בתי מלון מקרי בהחלט. בתחושת עראי מוחלטת, שלא מניחה לרגע. יכול להיות שעבור חלק מהם התנאים אופטימליים, אבל תחושת הארעיות מונעת כל נרמול של החיים. עכשיו קחו את כל התיאור הזה ותרגמו אותו לחיים של ילדה בת 10 וילד בן 5, בתנאי מלחמה ועם זוג הורים היסטריים. האופן שבו הם מתאמצים לנרמל את החיים הבלתי אפשריים האלה מרשים ביותר.

כבר נתקלתי בבתי ספר מאולתרים עם תוכנית לימודים מפורטת, צהרונים וחוגים, בתוך בתי המלון. כבר ראיתי תיאטרון שהוקם, חוג פעיל לקולנוע וקבוצה שלומדת לנגן בקונטרבס. שיעורי תורה ופעילויות חסד, יוגה וספורט. הכל.

העניין הוא שהעובדה שזה מרשים לא אומרת שזה לא מטריד.

בימים אלה מרבים לדבר על אחריות המדינה ועל עומק הכיס שאליו היא צריכה לתחוב את ידה כדי לפצות את המעגלים השונים. אני מאמין שההפרדה הבולטת ביותר צריכה להיות בין תושבי הגבולות לבין כל השאר. לא רק בשיעור הפיצוי אלא גם במהות.

רוב האנשים האלה גולים כתוצאה ישירה מהעסקה השותקת והבלתי רשמית שהם עשו עם המדינה ועם אזרחיה. העסקה אומרת כך: אנחנו נגור בספר. על הגבול. אנחנו נשתדל שהחיים שלנו שם יהיו טובים ומשובחים, אבל אנחנו יודעים היטב שאנחנו לוקחים סיכון ביטחוני ושאנחנו למעשה מגינים על המדינה כולה בעצם זה שאנחנו גרים שם. זה הצד שלנו.

ומה הצד של המדינה ושל תושבי המרכז בעסקה?

כבר רבות דובר על הצד הביטחוני שבעסקה. על זה שההתחייבות שכנגד היא שהמדינה תשמור עליהם, מה שברוב המקרים לא קרה, לצערנו. אבל יש עוד הזדמנות כלשהי לתקן את המצב הזה.

הצד של המדינה בעסקה צריך להיות שלפחות עכשיו, בגלות הכפויה והנוראה הזו, שנמשכת ונמשכת, ייעשה הכל כדי להקל על הגולים את גלותם. לא בתי מלון, כי אם דירות ופיצוי כספי גבוה, כזה שיש בו כדי למלא את החלל.