כאשר אני חושב על האפשרות שחייל ישראלי יכה חייל ישראלי אני מזועזע. קשה להעלות על הדעת שחייל צה"ל, אשר ייעודו להגן על עם ישראל ולשמור על ביטחונה של המדינה, יתעלל בחייל אחר רק מפני שהוא צעיר לימים בצה"ל.
נכון היה שהוותיקים יחבקו את הצעירים ויעבירו אליהם את הניסיון שלהם, במקום ללעוג להם. נכון היה שהוותיקים יחבקו את הצעירים וילכו איתם כתף לכתף.
בצה"ל קיימת לאורך שנים רבות תופעה המעניקה זכויות ותק לוותיקים, ואין לי טענות לעובדה זו. אבל זכויות ותק אין פירושן שהחייל ה"צעיר" יבצע שמירות כפולות בעמדה, יעבוד זמן ממושך יותר במטבח, ייצא לחופשות קצרות מן האחר וכן הלאה. אם נמשיך בקו הזה, יישלח הצעיר לעמדות האש והוותיק ייתן עצות מאחור, ובמצב דברים כזה - אנה אנו באים? אני מאזין לקולות ורואה את המכים מסבירים שהיה זה מתוך "צחוק", "חיבה" ו"אהבה". עוד אהבה שכזאת ובתי החולים יתמלאו בחיילים שהאהדה אליהם היתה חזקה מדי.
תופעה כמו זו שראינו בכותרות בימים האחרונים, המדווחות על ה"זובור" בחטיבת כפיר, יכולה להתפתח כאשר בשעות שלאחר האימונים או העבודה, ה"ממלכה" נשארת בידי מפקדים זוטרים. איני רואה מצב שבו מפקדים אינם יודעים, אינם חשים ואינם מרגישים את אשר מתרחש ביחידה בשעות שבהן אין המסגרת כופה את לוחות הזמנים. מפקדים חייבים להיות בעלי אוזן קשבת למתרחש, להיות ערים למה שקורה ביחידתם ולתת את הדעת על כל חריגה בהתנהגות אצל הפקודים שלהם.
איני מאלה ה"מטפחים מלשינים" אך אני מסתובב בלילה בין חדרי המגורים של היחידות השונות, פוגש את החיילים, משוחח איתם, מאזין לרחש ליבם ואז יודע את אשר בליבם ובנפשם. זו הדרך להיות מעורב.
מפקד יחידה חייב להפעיל את חושיו ואת אנשיו כדי לדעת את אשר חשים חייליו. בכל יחידה ויחידה על כל מפקד לפתח כלים לצורך כך, ובהם ראיונות חתך ושיחות בקבוצות וביחידים, וכאשר יודעים על תופעה חריגה - יש לטפל בה מיידית ולא לעצום עיניים מתוך מחשבה שחשיפתה תפגע באופי היחידה ובייחודה.
הדבר מזכיר לי בית ספר המרחיק משורותיו את אלה אשר לא עברו את בחינות הבגרות כדי לשמור על ייחודו ועל הרמה הגבוהה של תוצאות תלמידיו במבחנים.
חלק ממנהיגותו של מפקד צריכה לבוא לידי ביטוי בכך שהוא יודע את רצון חייליו, ומנהיגותו נמדדת ביכולת שלו להניע אותם לבצע את המשימה או כל מטלה אחרת.
אני מבין את הרצון של חייל צעיר שמתעללים בו לשמור על גבריותו ואת החשש המניע אותו שלא לספר למפקדיו על שאירע. עברתי זאת בימי שירותי בצה"ל. אני מבין את הצורך לקבל בהכנעה ובכבוד את הוותיקים והמנוסים ממך. אבל אני בהחלט לא מצליח להבין את הצורך של החייל או של המפקד הוותיק להוכיח את העליונות שלו בהתעללות כאשר נגמרות המילים. כשנגמרת היכולת לשכנע במילים, מושטות הידיים כדי שהן תעשינה את מה שהפה לא עשה - וזאת אסור שיקרה.
אני מאמין שצה"ל יצליח להתגבר על התופעה המדאיגה הזאת אם יחליטו המפקדים לחסל אותה. הכל נמצא בידי המפקדים הצעירים והבוגרים. יש לנו צבא נפלא וערכי, ואל לנו לתת לאמא לשאול את השאלה בידי מי מופקד בנה.
הכותב הוא יו"ר האגודה למען החייל, זוכה עיטורי המופת והגבורה על פעולתו במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו