אין יותר הכלה

"אנחנו פה כדי שבמדינה שבה יחיו הילדים שלנו יהיה שוויון זכויות, על זה אנחנו נלחמים" - כך הבטיח ראש האופוזיציה יאיר לפיד בהפגנה שהתאספה בראשון לציון בחודש מארס אשתקד - אחת ממאות ההפגנות שהתקיימו בשנה האחרונה בניסיון לעצור את הרפורמה המשפטית.

יאיר לפיד הטעה, ולא רק לפיד. בזמן שאלפים הפגינו מדי שבוע עבור הילדים שלהם - ילדים אחרים הופקרו. ילדים שלא זכו לשוויון ולא קיבלו חיבוק מדן ועד אילת, ותחושה שהמלחמה שלהם היא המלחמה של כולנו: ילדי שדרות והעוטף. לרובנו ברור שטבח 7 באוקטובר לא היה מתאפשר בלי מדיניות ההכלה של הממשלה, שכללה התעלמות סדרתית מהתעצמות חמאס והזרמת משאבים לרצועה; אבל בואו נודה בזה - לא רק הממשלה הכילה.

גם אנחנו, האזרחים, הכלנו.

העובדה שהורים רצים עם ילדים ותינוקות על הידיים לממ"דים בכל שעות היום והלילה הפכה בעינינו לנורמלי החדש, הסביר, מחיר פעוט לחיים לצד שכן לא פשוט. מצוקת העוטף הפכה ל"בעיה שלהם" - וכל עוד הטילים לא הגיעו למרכז, הם גם לא היו ממש אייטם חדשותי. האדישות הובילה לכך ששערי הגיהינום נפתחו לנו מעל הראש כרעם ביום בהיר, אבל בואו נניח לרגע שלא אנחנו הסיפור פה. האדישות הפכה את חייהם של תושבי העוטף לבלתי נסבלים לפרקים, כשכמעט אף אחד לא מרגיש שמשהו פה נראה מוזר.

אזרחי ישראל הוכיחו בשנה האחרונה שהם יודעים לצאת לרחובות יופי כשמשהו נראה להם מספיק חשוב. שבת אחרי שבת נחסמו כאן כבישים ראשיים, כי ביטול עילת הסבירות - או קיומה - נתפס כפגיעה גדולה יותר בדמוקרטיה מאזרחים שחיים תחת איום מתמיד על חייהם, מילדים שלא מפסיקים להרטיב בלילה, מנשים עם אחוזי הפלות גבוהים יותר. איך נתנו לזה להימשך ככה?

הממשלה תיתן את הדין. היא חייבת. ואם היא תסרב - גם על זה נצא לרחובות, ימין ושמאל כאחד. אני עוד זוכרת את עצמי עומדת בשלהי קיץ 2006 בכיכר רבין, צועקת עם כולם שחלוץ ואולמרט ופרץ צריכים ללכת הביתה. אבל אי אפשר שהקו האדום האזרחי היחיד שלנו יהיה הממשלה. המלחמה הזו דורשת מאיתנו חשבון נפש על מה שמוציא אותנו לרחובות.

היא צריכה לחדד בנו את התובנה שאי אפשר לבודד בעיות, ושאי אפשר לתת לחביות חומר נפץ לשכב בשקט במשך שנים, ואז להתפלא כשהן מתפוצצות.

כמו במערכת הביטחונית, המודיעינית והמדינית – גם המערכת האזרחית מוכרחה עכשיו לשנות קונספציה, ולשאול את עצמה מהו המחדל הבא שהיא צריכה להיאבק נגדו. אנחנו צריכים לזהות את המשימה הבאה שדורשת התגייסות תודעתית רחבה, ובראש ובראשונה - הנעשה בגבול הצפון. תושבי הצפון זוכים לפחות אמפתיה, וממילא יהיה קל יותר למדינה להחליט להחזיר אותם הביתה. כשהפוקוס הוא על החזית העזתית והחטופים, קל מדי לתת לכוח רדואן להפוך לבעיה של ראש עיריית קריית שמונה ותושבי שלומי. קל מדי לשכוח שמטולה היפהפייה הפכה לעיירת רפאים, ושילדים מכל יישובי קו התפר נאלצים לנוד ולנוע כפליטים בארצם, מתגעגעים הביתה.

העובדה שהורים רצים עם ילדים ותינוקות על הידיים לממ"דים בכל שעות היום והלילה הפכה בעינינו לנורמלי החדש, הסביר, מחיר פעוט לחיים לצד שכן לא פשוט. מצוקת העוטף הפכה ל"בעיה שלהם" - וכל עוד הטילים לא הגיעו למרכז, הם גם לא היו ממש אייטם חדשותי

אבל זה לא נעצר באתגר הביטחוני הנוכחי. משבר בריאות הנפש, אלימות מבקשי המקלט בדרום תל אביב והעובדה שלפחות שליש מהנשים שנרצחות בכל שנה מוכרות לרווחה – הם ה"אזעקה בעוטף" של היום. בעיות גדולות שקל מדי להפוך למשהו שקורה "שם", למשהו "מורכב", שלא לומר פוליטי, שאף אחד לא רוצה לצאת למלחמה נגדו כי תמיד יש כל כך הרבה להפסיד, וכי קולם של אלו שסובלים - פגועי נפש, תושבי דרום תל אביב, נשים במעגל האלימות - לא מספיק חשוב.

אבל אם יש דבר אחד שצריך להשתנות כבר היום, עוד לפני ועדות החקירה, הרי זה שאין יותר הכלה. היכן שהממשלה מפקירה - האזרחים ישמיעו את קולם.