יום כיפור: לכל אחד נותרה צלקת

לכל אחד מאיתנו יש יום הכיפורים שלו. כל מי שהיה כאן ב-1973 נושא צלקת משלו - עמוקה יותר או פחות. אצל הלוחמים אשר מצאו עצמם בתוך המלחמה, הצלקת לא תימחק לעולם.

לפני המלחמה פיקדתי על גדוד טנקים ע-ז 77 בסיני במסגרת חטיבה 7 בפיקודו של יאנוש בן-גל. בערב ראש השנה הוקפצנו לרמת הגולן וקיבלנו טנקים ערוכים למלחמה. כגדוד יחיד שהוקפץ, הונחיתי להיערך למתקפת נגד לכל כיוון אפשרי במסגרת חטיבת ברק 188 בפיקודו של יצחק בן-שהם. מזג האוויר העניק לטנקיסטים שהגיעו מהמדבר אווירת נופש והנאה ממראות הכנרת והירוק בעיניים, אך מול עיניי קפצה תמונת קרב שאיני מכיר - תנועה בתוך סלעי הבזלת ושדות מוקשים, ולא תנועה ואש כפי שהכרתי בסיני.

יום לפני תחילת המלחמה הועלתה חטיבה 7 כולה לרמת הגולן, מתוגברת בגדוד טנקים מבית הספר לשריון, עם המג"דים חיים ברק, יוסי אלדר ומשולם רטס ז"ל. לא ראינו מהעמדות את האויב מול עינינו וחשנו חזקים ומוכנים. ידענו את המשימות אך לא ידענו נכונה איך יפעל האויב. גיוס המילואים לא נעשה, משיקולי המטה הכללי המוכרים לכולנו. אנחנו, שהיינו בשטח, חשנו שבתל אביב כנראה יודעים יותר מאיתנו והבנו שגם העובדה שמשפחות הנציגים הסובייטים בורחות מדמשק ומקהיר לא מדרבנת איש לגייס מילואים. למרבה המזל, אם אפשר לומר כך, המלחמה פרצה ביום כיפור כשכולם היו בבית, ולא בראש השנה כשעם ישראל מטייל, באופן שהיה מקשה על הגיוס המיידי בזמן פקודה. המלחמה החלה בסערה גדולה ועשרות מטוסים סוריים הטילו פצצות לכל עבר. מצאתי את עצמי על הרצפה וראשי טמון באדמה כדי להגן על עצמי, תוהה כיצד מטוסים שלנו מפציצים אותנו. לא עלה על דעתי שהסורים יעברו את הגבול בלי שיופלו. זכרתי את הסרט "שלוש שעות ביוני", שבו נראה חיל האוויר שלנו מחסל את חילות האוויר שמסביבנו עם תחילת מלחמת ששת הימים.

עשרות אלפי פגזים הצליפו כגשם מתכת. מצאנו עצמנו נלחמים ביחס של טנק ישראלי מול שבעה עד עשרה טנקים סוריים. ביום הראשון קיבלנו את הבשורות הקשות שהחרמון - העיניים של המדינה - נפל בידי הסורים וחטיבה 88 נפגעה אנושות בגיזרה הדרומית. אנשיה לחמו בחירוף נפש, ומפקד החטיבה בן-שהם וסגנו דוד ישראל נהרגו.

חששתי באופן אישי שאולי אני סובל מפוסט טראומה ממלחמת ששת הימים, מזיכרון הפציעה שלי. לאחר שעות של לחימה התגברתי על החששות. העובדה שהייתי בטנק בעמדות הקדמיות הקלה עלי בשליטה על הגדוד. בעיית המנהיגות היתה אמיתית וללא דוגמה אישית לא היה אפשר לשכנע לוחמים שעמידתם העיקשת היא צו השעה. הלוחמים הצעירים עמדו ואש יוקדת בעיניהם הנעצמות מעייפות ומרעב. רמת הגולן נשארה בידינו והחזרנו לעצמנו את הכבוד עם האוגדות של משה פלד ודן לנר. גולני כבשו את החרמון.

המדינה צריכה להודות לאנשיה שעמדו מול האש. לאלה שלא חזרו ולקחו את סיפור גבורתם אל מותם ולאלה שחזרו אך שילמו בפציעות קשות. ואחרי ככלות הכל, המלחמה הזכירה לנו שהמלחמות האחרות עוד בדרך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו