מבחינות רבות, הפגישה שמתקיימת היום בבית הלבן תהיה קריטית. לא רק לגבי ישראל ודרכו הפוליטית והמנהיגותית של ראש הממשלה, אלא גם בהקשר של המגמות המדיניות שממשל אובאמה רוצה לקדם במזרח התיכון הרחב. התסריט מוכן, אם כי ההפקה בפועל איננה ברורה לגמרי. בגדול, שני הצדדים רוצים לשדר מקסימום הבנות ומינימום עימותים. עם זאת, לפחות בשלושה עניינים שיעלו היום יש פוטנציאל לחילוקי דעות. שתי המדינות רוצות למנוע את התגרענותה של איראן, ו-וושינגטון, לא פחות מירושלים, נחושה לבלום את מגמת ההתפשטות הגיאופוליטית של טהרן באזור. ואולם, קיים הבדל חד לגבי הדרך להשיג מטרות אלה. אובאמה, בניגוד לקודמו, השלים כנראה עם המשך תהליך העשרת האורניום בידי איראן אך מקווה כי באיזשהו שלב בעתיד, אולי בעקבות הדיאלוג הדיפלומטי שעומד להיפתח בקרוב בין שתי המדינות, ניתן יהיה למנוע את השלב הבא, כלומר את עצם ייצור הנשק הגרעיני. ישראל, לעומת זאת, משוכנעת כי בגישה האמריקנית נאחר את הרכבת, שכן רק פסע יפריד בין השלב של סיום ההעשרה לבין שלב ייצור הפצצה. על רקע זה, כלומר חששה של וושינגטון כי ישראל עשויה לנקוט יוזמות הכרחיות משלה נגד האיום האיראני, יש לראות את השליחות של אחד מבכירי קהילת המודיעין האמריקנית לישראל בשבועות האחרונים. קשה לדעת איך ואם המחלוקת הזאת תיושב כבר במפגש היום, אך אין ספק שסוגיה זו תמשיך להעסיק את שתי הממשלות גם בשבועות הקרובים. הנושא השני שבו עלולים להתגלע פערים (אם כי פחות מכפי שחלקים מהתקשורת וגורמים באופוזיציה מתארים זאת) הוא העניין הפלשתיני, כולל הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים". אין כמעט ספק שבמסיבת העיתונאים המשותפת בתום הפגישה אובאמה יצהיר על דבקותו בסיסמת "שתי מדינות לשני עמים" - כשם שגם אין ספק שנתניהו לא ילך בעקבותיו, אך מאידך גם לא ייצא חוצץ נגדה. לגופו של דבר, יש בין עמדות הצדדים לא מעט מן המשותף, בעיקר כיוון שישראל הכריזה כי תכיר בהתחייבויותיה הבינלאומיות, הכוללות, כידוע, גם את "מפת הדרכים" - ושהיא ממילא איננה מתכוונת בעתיד לשלוט בפלשתינים. הבדלי הגישה יתבטאו בעיקר לגבי לוח הזמנים של התהליך ובנושא האפיונים והצדדים המעשיים (ה"אטריבוטים") של אותה ישות מדינית פלשתינית. מכנה משותף נוסף לגישת אמריקה וישראל הוא ששתיהן מדברות במושגים של הסדרים אזוריים, בין כחלק מהתהליך ובין כמתכונת להסדרים קבועים בעתיד. "מוקש" קונקרטי וכנראה בלתי נמנע הוא עניין ההתנחלויות והמצב ב"שטחים" בכללותו. נתניהו יאמר שאין מתוכננים יישובים חדשים מעבר ל"קו הירוק" אך ירושלים ובנותיה אינן נכללות מבחינת ישראל בקטגוריה של "שטחים". עוד יאמר שאיננו רואים כל הצדקה מוסרית, משפטית או מדינית להגביל את הגידול הטבעי ביישובים, ובפרט באלה המצויים בגושי ההתיישבות הגדולים שלגביהם אנחנו מצפים שהממשל החדש יכבד את ההתחייבויות של הממשל הקודם. עם זאת, נתניהו יבטיח שישראל תבצע הקלות משמעותיות בנושא המחסומים. לא רק בגלל דרישות ארה"ב, אלא מפני שהדבר ממילא תואם את גישתו לפיתוח הכלכלה הפלשתינית. הסוגיה השלישית שעלולה להיות טעונה חומר נפץ היא ה"לינקג'" המלאכותי שדוברים אמריקנים שונים מבקשים לרקום בין ההתקדמות במסלול הפלשתיני לבין הקמת ברית אזורית נגד המגמות האיראניות. נתניהו יטען שמגמה זו לא רק שמשחקת לידי טהרן, אלא שהיא גם נעדרת כל היגיון מעשי. לא שמדינות ערב אינן רוצות שהבעיה הפלשתינית תפסיק להטריד אותן, אלא שמנהיגיהן הבהירו לממשל האמריקני בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהאיום האיראני מדאיג אותם יותר. לא רק יחסית, אבסולוטית. מלבד זאת, אם קיים קושי לגבש חזית מאוחדת נגד איראן, הרי שהוא נובע בעיקר מהעמדות של רוסיה וסין - והעניין הפלשתיני רחוק מלהיות במוקד ההתעניינות שלהן. כמובן, לשום פגישה בין "קודקודים" מדיניים לא מובטחת הצלחה מראש, אבל כרגע נראה שתמונת הסיכום תהיה חיובית. לראש הממשלה ולעוזריו בעבר ובהווה היה די זמן להתכונן כהלכה לכל סיטואציה אפשרית במפגש החשוב שייערך היום. באמתחתו יש רעיונות קונקרטיים (שחלקם גם נבחן בשיחות עם נציג ה"רביעייה" טוני בלייר) לרוב הסוגיות (כולל, למשל, בעניין אותה "תוכנית שלום ערבית" שבצורתה הנוכחית היא יותר אולטימטום מתוכנית שלום), ולכן סביר להניח שהפגישה תסתיים באקורד הרמוני.
הראשון הוא איראן (מבחינת ישראל, זהו הנושא הראשון בחשיבותו).
X
