מעטים הרגעים שבהם אתה מרגיש כמי שחורץ את גורלה של משפחה. מעטים הרגעים שבהם אתה, ולו לכמה רגעים, זה שיודע לפניה מה צופן לה העתיד. חמ"ל הנפגעים של צה"ל, שבו העברתי את שירותי הצבאי, הוא המקום שבו רגעים אלו הפכו לשיגרה שלנו. זה המקום שבו ביצענו עבודה חשאית ורגישה מאחורי הקלעים, מרגע היוודע דבר מותו של חייל, דרך הנקישה על דלת בית משפחתו ועד לתיאום ולקביעת סידורי הלווייתו.
במשך שנתיים פיללנו שנישאר מחוסרי עבודה ושלא נשמע את הטלפון האדום מצלצל ברעש מחריד, בעיקר בשעות הלילה, זה שמודיע כי ככל הנראה נהרג חייל. כאשר צלצול כזה הרעיד פתאום את קירות החמ"ל, ידענו והרגשנו שמעתה אנו שותפים לקביעת גזר דינה של משפחה שלמה. כמו מכונה משומנת, מקצועית ומיומנת, התחלנו את מה שנראה כמירוץ נגד הזמן, מירוץ נגד עולם התקשורת המודרני שבו ידיעות מתפשטות במהרה, מירוץ לאיתורה של משפחת החלל.
לצד ההרגשה הנוראה כי בידינו מידע שבתוך זמן קצר יגיע לאוזניהם של אבות ושל אימהות ויחריב את עולמם, היה מצופה מאיתנו לפעול במהירות, בקור רוח ובתשומת לב מירבית. לשים בצד את הכאב על חייל נוסף שמצא את מותו בקרב, בתאונת דרכים קטלנית או בהתאבדות, ולהתרכז במשימה החשובה מכל - הוצאת "בשורת האיוב" למשפחה אל הפועל.
* * *
עם קבלת כל שם של חייל שנפל, התבקשנו לדלות כמה שיותר פרטים על משפחתו. להכיר את שמות הוריו, למנות את מספר אחיו ואחיותיו, לבדוק אם היה נשוי והורה לילדים ולברר את כתובת המגורים המדויקת של כולם. המודיעים חיכו בדריכות מופתית עד שקיבלו את האות לצאת, וכשזה ניתן, כמו בלחיצת כפתור פשוטה, החלו גם להציף אותנו תחושות כאב עמוקות, מחשבות ופחדים. המידע והנתונים היבשים שאספנו בקפידה היתרגמו אט־אט לידיעה כי בידנו מוחזקת פצצה מתקתקת עבור משפחה כלשהי, שתיכנס בעוד רגע למעגל השכול.
* * *
המקצועיות המיטבית ומהירות התגובה שהתבקשנו לייצר הקהו לעיתים את חושינו, אך ככל שנקפו הדקות ושליחי הבשורה התקרבו אל הבתים, כך התעוררו בנו תחושות קשות. תחושת מועקה כבדה על אותה דפיקה חרישית בדלת שנשמעת לפנות בוקר, מעירה משפחה שרק לפני כמה שעות הלכה לישון בשלווה בזמן שהבן חווה את רגעיו האחרונים של חייו. לעיתים נלווה גם החשש מהאפשרות שאת הדלת לא יפתח אף אחד, ובמהירות נצטרך להוציא הודעה למקום העבודה של ההורים או של האישה.
שבריריות החיים התגלתה אלינו במלוא עוצמתה, הזכירה לנו שההווה, שנראה ורוד ושקט, עלול כעבור רגעים ספורים להפוך לשחור ומחריד. צעירים בני גילנו, שעד אתמול עוד בילו וחלמו כמונו, נקטפו ברגע. עולמם נגדע ועימם גם נעצרו חיי משפחותיהם. מה גדול היה חששנו פן נכיר מי משמות החללים.
עם כל המחשבות המורכבות שליוו אותנו, תמיד זכרנו כי עלינו לפעול מהר ולהקפיד על סודיות מוחלטת, שמא המשפחות תקבלנה את הבשורה הקשה ממקום אחר ובלתי צפוי. משהכריזו לנו המודיעים לבסוף כי "יש נגיעה במשפחה", נשמנו כולנו לרווחה. אבל בתוכנו ידענו כי ההקלה שלנו, עם השלמת המשימה, היא זעקת השכול שלהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו