"היום שאחרי" הוא עכשיו

מדי כמה שעות עולה עוד "לשעבר" מזדמן לרדיו או לטלוויזיה, וזועק איך זה שלא עוסקים ב"יום שאחרי".

איך מדינת ישראל נכנסה למהלך מלחמתי בלי לחשוב ולהחליט מה יהיה ביום שאחרי, הם תוהים. ובכן, בתור מישהי שסוברת שחשוב מאוד להציב יעדים אסטרטגיים ולשרטט תמונת יום־אחרי, אני רוצה לערער על הטענה המוזרה הזו.

ב־7 באוקטובר יצאה מדינת ישראל למלחמה שנכפתה עליה. במשך שנים התגוננו ושבללנו את עצמנו לדעת, לא הגבנו להתגרות ולתוקפנות של הצד השני - עד שהוא התפרץ עלינו, אנס, חטף ורצח. יצאנו למלחמת אין ברירה, ולכן הטענה שאסור היה לצאת למלחמה ללא חשיבה על היום שאחרי היא מופרכת, ואף אינפנטילית. האם בעלות הברית ידעו מראש, לפני שיצאו למלחמה בנאצים, מה יהיה "היום שאחרי"? מובן שלא. הם יצאו למגר את הרע מהעולם, והחשיבה על היום שאחרי מלחמת העולם השנייה התגבשה בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה.

האם זה אומר שלא צריך לדבר על היום שאחרי? לא. כדאי ואף רצוי לתכנן אותו. גם באופן ענייני, עבור עצמנו, וגם כי אנחנו לא חיים בוואקום עולמי, וכל העיניים מופנות לכאן. עם זאת, אסור שהדיון על "היום שאחרי" יעצור את המהלך המלחמתי של השמדת חמאס. חמאס, בעל המאפיינים הנאציים, חייב להיעלם מהעולם, קודם כל במהלך מלחמתי. אסור שנחשוב פעמיים, לדוגמה, אם כדאי לשלוט בשטח הרצועה, רק כי אנחנו מפחדים לשלוט באוכלוסייה אזרחית עזתית.

אבל "היום שאחרי" הוא בעצם היום. צה"ל כבר הכריז שהוא שולט צבאית וביטחונית בצפון רצועת עזה, הוא כבר הסיג חלק מהכוחות אחרי שהם ניקו את רוב השטח, ואפילו שחרר חטיבות מילואים שלמות. הלחימה מתמקדת כרגע במחנות המרכז של הרצועה ובדרום הרצועה, ולכן "היום שאחרי" כבר לא דופק בדלת - אלא נכנס.

סוגיה שאנו חייבים לתת עליה בבהילות את הדעת, לדוגמה, היא חזרת האוכלוסייה האזרחית לאזורי צפון הרצועה, שם צה"ל אולי שולט - אך האזור לא נקי לחלוטין מטרור, ומחבלי חמאס מצליחים לשרוד בו, ואפילו לשגר משם רקטות.

הנה אבן אחת ב"יום שאחרי": חזרת אוכלוסייה לצפון הרצועה זה קו אדום. העברת האוכלוסייה דרומה היא מנוף חשוב, שגם מאפשר פעילות חופשית יותר בצפון הרצועה. יש פה גם מסר חשוב: חורבן למי שעשה לנו את 7 באוקטובר. אחת מתמונות הניצחון תהיה כשתושבי העוטף ישובו לבתיהם ותושבי צפון הרצועה לא. הצבא אולי יכול לדחוף לכך או להסס בכך, אבל בסוף ההחלטה והכיוון צריכים לבוא מהדרג המדיני.

בניגוד למה שדוחפים אליו אנשי השמאל של פעם, כאן לא חייבים תוכנית הוליסטית, כפי שהם חשבו כשהציבו את "תוכנית שתי המדינות" ההרסנית. אפשר להניח עקרונות פעולה, מה אסור בשום פנים לעשות? לשגר לעזה את הרשות הפלשתינית

זו רק אחת מהסוגיות של אותו "יום שאחרי" שהוא כבר היום. הרתיעה שקיימת בדרג המדיני מדיונים כאלה עוד בטרם סיימנו את הלחימה היא מובנת - אבל יש דברים שלא סובלים דיחוי. ולכן, מה שכדאי לעשות זה לשרטט את ה"עשה" וה"אל תעשה". בניגוד למה שדוחפים אליו אנשי השמאל של פעם, כאן לא חייבים תוכנית הוליסטית, כפי שהם חשבו כשהציבו את "תוכנית שתי המדינות" ההרסנית. אפשר להניח עקרונות פעולה, מה אסור בשום פנים לעשות? לשגר לעזה את הרשות הפלשתינית, ליצור רשות פלשתינית "משופרת" או לייבא מחו"ל ארכי־טרוריסטים כמו מוחמד דחלאן. אסור גם לתת שוב לקטאר דריסת רגל, כלכלית או מדינית.

ומנגד, כדאי לשרטט עקרונות מה כן כדאי לעשות. האם אנחנו שואפים לשלוט בפילדלפי, האם תהיה רצועת ביטחון, אולי בכלל כדאי לבתר את הרצועה לחלקים, לאן אסור שתחזור אוכלוסייה עזתית לביתה, האם ואיך לעודד הגירה מרצון, אילו שחקנים זרים, אם בכלל, להכניס לתמונה - ועוד.

אלה סוגיות שחייבים לדבר עליהן בראייה מפוכחת ועם הכוונה מדינית. הצבא צריך להישאר סוס דוהר, והדרג המדיני חייב לתת כיוון, כי היום שאחרי הוא ממש עכשיו.