כמיליון איש חלקו כבוד אחרון למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל שלשום בדרכו האחרונה. כמיליון איש שהרגישו כי הם חייבים לתת לו כבוד. אך גם היו רבים אחרים שלקחו חלק בהלווייתו באמצעות התקשורת ועקבו מקרוב אחר הדיווחים, דקה אחרי דקה. כמו בחייו, כך בפטירתו התקשורת היתה החוט המקשר בין דמותו הענקית לבין הישראלי הסטנדרטי.
לכל ישראלי יש הדעה שלו על הרב. רבים קשרו את שמו רק לפוליטיקה או להתבטאויות שונות שלו. אבל ברגע של אמת, מה באמת יודעים אזרחי ישראל על מרן? על סדר יומו, על התמדתו בתורה, על מנהיגותו ועל הפסיפס המדהים שיצר דמות מופת, שנדמה כי היא שייכת לדורות אחרים.
זכיתי, והרב עובדיה היה הרב שלי. ובתוך השבר הנורא שבו נמצאים אני ורבבות תלמידיו, מן הראוי להאיר את דמותו האמיתית. את ימיו ולילותיו, את מסכת חייו הארוכה, שסיפור חייו שזור בסיפורה של מדינת ישראל כולה.
אין יריעה שתוכל להכיל איסוף של עובדות יומיומיות בחייו המרתקים, אין דף שיכול להביע תחושות ורגשות על רגעים מרטיטים במחיצתו, אבל אולי המשפט האחרון ששמעתי ממנו בחייו מסמל יותר מכל את דמותו.
זה היה בערב חג סוכות האחרון. זכיתי להביא למרן שלושה הדסים מובחרים, שישמשו אותו בעת נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות. הדסים יפהפיים בעלי תשעה עלים אחדים וזהים להפליא, שצמחו במדויק בכל קומה לאורך הגבעול התמיר של ההדס. הדסים למהדרין.
הוא ישב על מיטתו, חולה ותשוש. כוחותיו כבר בקושי עמדו לו. הוא נגע בהדסים באהבה, הריח את ריחם המשכר, ואורו עיניו. הרב בן ה־93 ניעור באחת כאילו מצא אוצר של זהב. הוא הביט דקות ארוכות בעיון מעמיק בגבעולי ההדס, ופניו הלכו והפכו למחייכות. הייתי בטוח כי שמחתו נובעת מכך שהנה הוא יזכה בחג הסוכות הזה לארבעת המינים משובחים ומהודרים. אך מילותיו הסבירו לי את הכל.
"תראה" הוא אמר, "ישתבח שמו, תראה איך הקדוש ברוך הוא דואג לכל עלה". הייתי מופתע, והוא המשיך, "אם הוא דואג לכל עלה, כמה אנחנו צריכים לדאוג לכל אחד...". זה המשפט שאולי מסמל יותר מכל את האיש הגדול הזה. הדאגה לאחר.
ואכן, כשאישה אלמנה נכנסה לחדרו ופרצה בבכי, הוא בכה איתה. כשילד קטן התפאר בפניו בצעצוע החדש שקיבל, הוא ירד אליו - וחיבק. כשדיין גדול נועץ עימו בפסק דין משמעותי, הוא הפך לחד כתער וסלל לו את דרכו ההלכתית. הדאגה לכל אחד אינה רק בנושאי דת והלכה, היא היתה לכל אדם באשר הוא אדם.
מי מאיתנו לא היה בטקס ברית מילה? אצל הרב עובדיה היו נערכות בריתות פעמיים ביום. כל זוג לתינוק שנולד רצה אותו כסנדק. כל מוהל שקיים ברית מילה במחיצתו יודע לספר סיפור מדהים. בימי החורף הקרים של ירושלים מרן הרב עובדיה יוסף היה מפציר במוהל ואומר לו "לך תחמם את ידיך, אם לך קר בידיים, למה שהתינוק, מסכן, יסבול".
זה היה הרב שלי. "לדאוג לכל אחד".
נשארנו יתומים.
הכותב הוא מנהל התוכניות ומגיש המהדורה המרכזית ברדיו "קול ברמה"