נפגשנו לפני שלושים וחמש שנים במכללה של הרב קופרמן בירושלים. היינו עופות מוזרים. כל הבנות למדו לפני כן באולפנה או בתיכון חורב של הציונות הדתית. רק שתינו הגענו מבית יעקב של הזרם החרדי.
אבל מהר מאוד התברר לנו שלמרות העבר החרדי המשותף, בית הגידול שלנו שונה מאוד. אני גדלתי בחברה החרדית האשכנזית, והיא גדלה בחברה החרדית המזרחית, שלא שמעתי בכלל על קיומה. בכל שנות ילדותי ונעוריי לא היו לי חברות מזרחיות. אמנם למדו איתי בבית יעקב שלוש ילדות ממוצא לא אשכנזי, אבל הן לא היו חרדיות. והן לא היו חברות שלי. הן לא היו חברות של אף ילדה אשכנזייה בכיתה.
עד שפגשתי את רבקה יוסף לא ידעתי שיש חרדיוּת מזרחית. והתאהבתי בה מייד. לא רק ברבקה, אלא גם בחרדיוּת המוזרה שלה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתארחתי בביתה. לא האמנתי; אוכלים מאכלים בשריים בצלחות זכוכית, שוטפים במים וסבון, ו...זהו. אפשר מייד לשים בתוכן מאכלי חלב. בהתחלה האוכל נתקע בפי. אבל רבקה הבטיחה לי שזה בסדר. הרבנים האשכנזים רק רוצים להחמיר, ואילו אבא שלה יודע איך להקל.
וגם במשפחה התאהבתי. באחיות, באחים, באמא. וגם באבא. בייחוד באבא! כולם קראו לו הרב עובדיה יוסף, אבל אני קראתי לו אבא של רבקה. הערצתי אליו החלה עוד לפני שפגשתי אותו. רבקה סיפרה לי איזו מהומה התחוללה כשנודע שהיא זוממת לעזוב את בית יעקב ולעבור למכללה. רבני הסמינר הגיעו אל אביה, אז הראשון לציון, לטכס עצה מה לעשות כדי למנוע מהבת הסוררת ללמוד במכללה שהרב שך פסק שהיא "אוהל טמא". אבא של רבקה האזין, ואמר להם שהרב שך, כבודו במקומו מונח, פוסק לפי שיקול דעתו, אבל לבתו יש פוסק אחר, הוא עצמו, ולפי הפסק שלו אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ.
אומץ הלכתי יוצא דופן
אבא של רבקה עמד לימינה בכל הצעדים המשמעותיים בחייה. גם כשהם לא היו על דעתו. גם כשהאנשים סביבו אמרו לו שזה נורא, ואסור, ולא בא בחשבון. כמה קינאתי בה. כשאני הכרתי בחורים עם כיפות סרוגות, החברה החרדית האשכנזית שחייתי בתוכה לא ידעה את נפשה מרוב זעזוע. ואילו כשרבקה החליטה להתחתן עם יעקב, תלמיד ישיבת הכותל שגר בקריית שמונה, אבא שלה שמח מאוד ואמר לה שלא תשית ליבה למלעיזים. כיפה שחורה, כיפה סרוגה, מה זה חשוב? העיקר שהוא בחור טוב לב ומוכשר, שאוהב ללמוד תורה.
שבע שנים אחר כך, כשעופר ואני נישאנו, לא רצינו רב מחמיר שיתעקש על כל מנהג ולא יגלה שום גמישות (ארגון רבני צוהר טרם נולד אז...) ולמרות ששנינו ממוצא אשכנזי, בחרנו לנו את הרב יעקב צ'קוטאי, בעלה של רבקה. ידענו שרק רב מזרחי, שהולך בדרכו של הרב עובדיה יוסף, יוכל להעניק לטקס שלנו את הייחודיות שבאמת מתאימה לנו.
זמן רב חלף. אבא של רבקה פרש מכהונתו כרב ראשי, הקים את ש"ס והפך לדמות "שנויה במחלוקת", שזה ביטוי עדין לטינה שחלק מהציבור החילוני חש כלפיו. ככה זה. כשנכנסים לבוץ הפוליטי לא יכולים להישאר רק מאירי פנים ונישאים מעם...
בפוליטיקה נאלצים לקבל החלטות לא פופולריות, להתקוטט עם אנשים, להשתתף בתככים וגם להגיד פה ושם דברים שאחר כך מצטערים עליהם. כולנו פולטים לפעמים קללות, אבל לרובנו לא דוחפים מיקרופונים ולא מצטטים את מה שאמרנו שוב ושוב בכל אמצעי התקשורת.
בכל פעם ששמעתי סביבי ביטויי עוינות כלפי הרב עובדיה יוסף, הצטערתי שהציבור החילוני לא מודע לאומץ ההלכתי שלו. כשניסיתי להסביר, דבריי נפלו על אוזניים ערלות. מי שלא מצויים בעולם ההלכה חושבים שהיא אינה נוגעת לחייהם. וזו טעות. המפעל ההלכתי של הרב עובדיה יוסף משפיע על כולנו. הוא שיחרר עגונות, התיר ממזרים, סלל דרך בפני גרים, הכיר ביהדותם של האתיופים, ומה שהכי חשוב: סמך את שתי ידיו על מפעל ההשכלה של עדינה בר שלום, בתו הבכורה.
כששמעתי לפני כחמש עשרה שנים על המכללה החרדית שעדינה מתכוונת לייסד, אמרתי לה בצער ששום כוח בעולם לא יצליח לגרום לחרדים אשכנזים לרכוש השכלה אקדמית. איזה מזל שהיא לא שעתה לאזהרות שלי. כמה שמחתי לגלות שהכוח של הרב עובדיה יוסף יוצא כבר מגבולות הציבור המזרחי, ומשפיע על כלל הציבור החרדי. אז נכון שפשקווילים מזועזעים נתלו ברחובות, ורבנים אשכנזים כתבו פסקי הלכה מאיימים. אבל זה לא עזר להם. המכללה של עדינה מכשירה מדי שנה יותר מאלף חרדים, גברים ונשים, אשכנזים ומזרחים, במקצועות אקדמיים מכניסים, כמו מדעי המחשב, כלכלה ומשפטים.
עדינה בר שלום חוללה מהפכה בחברה החרדית. ההצלחה נזקפת לזכותה. אבל היא יודעת, כולם יודעים, שאלמלא תמיכתו של אביה, המכללה שלה לא היתה מגיעה לחוגים כה רחבים.
בשביל להחמיר לא צריך להיות רב
אבא של רבקה משאיר אחריו מורשת הלכתית חשובה מאין כמותה. אני מאמינה שדווקא כעת, לאחר פטירתו, נשכח את הלצותיו השטותיות, שנאמרו כדי להצחיק את קהל שומעיו, ונזכור את פסקי ההלכה האמיצים שלו. בזכותו למדו וילמדו דורות של רבנים, שבשביל להחמיר לא צריך להיות תלמיד חכם. כל אחד יכול להחמיר. אבל להקל יכולים רק רבנים גדולים באמת.
ההלוויה הבלתי נתפסת שנערכה לו המחישה את כוח ההשפעה העצום של ההלכה המקלה. הנה, דווקא פוסק ההלכה הכי מקל, שתמיד העז ללכת נגד הזרם, הפך לרב הנערץ ביותר בדורנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו