לאחר פטירתו של הרב עובדיה יוסף הפלגתי בשבח מתינותו ההלכתית. אולם הפרסומים על צוואתו, שפשטו מייד בתום השבעה, הנחילו לי מפח נפש. אב שמנשל את בנותיו מירושתו מעיד על עצמו שאין בו רוחב אופקים הלכתי. כמה רווח לי כשהתברר השבוע שהשמועות אינן נכונות. בניו שמעו אותו שב ואומר שמן הראוי שאחים יחלקו את הירושה עם אחיותיהם לפנים משורת הדין, בתור מתנה, והחליטו למלא את רצונו.
גם אבא שלי מצא פתרון הלכתי דומה. אולם הוא לא סמך על דברים שבעל פה, אלא כתב במפורש שרכושו יחולק שווה בשווה בין כל ילדיו: "לבנים בחזקת ירושה ולבנות בחזקת מתנה".
המשפט הזה מעורר בי שמחה וכאב. שמחה - על אהבתו של אבי. כאב - על עליבותי בעיני ההלכה.
הנודניקים של שבט מנשה
כל כך הרבה נשים נטולות שם יש לנו בתנ"ך. חלקן ממש חשובות, כמו האישה החכמה מתקוע, אמו של שמשון ובת פרעה. אבל דווקא חמש אחיות צעירות, שכל פועלן מסתכם בתביעה שהיפנו אל משה, דווקא הן מוזכרות בשמותיהן אחת לאחת. ולא באקראי, כבדרך אגב, אלא פעם אחר פעם: מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה וְתִרְצָה.
כשהתנ"ך רוצה לקצר הוא מכנה אותן "בְּנוֹת צְלָפְחָד", אולי משום שהיה חשוב להן להנציח את אביהן. אבל אני מעדיפה את הכינוי "נֹעה ואחיותיה". נֹעה הוא השם האהוב ביותר במדינת ישראל בעשור האחרון, ואילו צְלָפְחָד הוא שם לא מאוד מושך... ובכלל, האיש הזה לא עשה בחייו שום דבר חשוב. מלבד למות.
וַתִּקְרַבְנָה וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר... וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.
נֹעה ואחיותיה רוצות לקבל נחלה בארץ ישראל. צריך הרבה חוצפה בשביל להעלות דבר כזה על הדעת. הרי ההלכה שמשה קיבל מאלוהים קובעת שהארץ תחולק רק בין הגברים. אם לפחות הן היו ניגשות בצנעה לאיזה משרת כהנים זוטר. איפה נשמע שנשים תפרוצנה לתוך אסיפה של גברים ותצעקנה את טענתן המופרכת קבל עם? ועוד בפני מי? בפני הנשיאים, הכהנים ומשה בכבודו ובעצמו?
אילו סצנה כזו היתה מתרחשת היום, פוסקי ההלכה היו מצווים לסלק את החצופות תיכף ומייד, והקהל היה מצקצק בלשונו על צלפחד המסכן ז"ל, שבנותיו המופקרות מביישות את זכרו. אני יודעת שיש גם פוסקי הלכה פתוחים ומתקדמים, אך אפילו הם לא היו יכולים אלא להיאנח בייאוש: הו, אחיות יקרות, אנחנו כל כך מזדהים איתכן, באמת הגיע הזמן לשנות את ההלכה המפלה בדיני ירושה. אבל הציבור עדיין לא בשל לשינויים. מצטערים. קצרה ידנו מהושיע.
איזה מזל שמשה רבנו, פוסק ההלכה הראשון שלנו, לא פחד משום דבר. לא משינויים, לא מנשים אמיצות וגם לא מדעת הקהל.
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'.
אלף וחמש מאות שנים אחר כך יאמרו חכמינו הקדומים בלעג: "בנות צלפחד באות לשאול בדין שאפילו תינוקות משיבים עליו, ואין אתה יודע מה להשיב?"
חז"ל, שהעזו לחולל בהלכה שינויים מפליגים בלי לבקש רשות מאף אחד, יכולים להרשות לעצמם ללגלג על הססנותו של משה. אבל אנחנו, שלומדים על בשרנו יום יום ושעה שעה כמה מנוון יכול ממסד הלכתי להיות, משפשפים את עינינו בתדהמה. משה לא מגרש, לא מוקיע, לא מזדעזע ואפילו לא אומר שהשעה טרם בשלה. הוא מבין שמדובר בנושא רציני ומעביר אותו לבית המשפט העליון. הכי עליון!
ואלוהים, שגם הוא כנראה לא חושש מדעת הקהל, פוסק במילים ברורות: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה.
אבל זה לא הכל. התקדים של נֹעה ואחיותיה נכנס לחוקי התורה: אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. אלוהים מודה בפה מלא שאפילו חוקים אלוהיים חייבים להתעדכן. כל הזמן. תמיד. כי שום חוק, חשוב ונצחי ככל שיהיה, לא יכול להישאר ללא שינוי.
ואיך הגיבה דעת הקהל? כמו שדעת קהל תמיד מגיבה לנוכח שינויים מהירים. ראשי שבט מנשה, שאליו השתייכו נֹעה ואחיותיה, נשלחו אל משה ואמרו לו שזה פשוט לא בא בחשבון. התנ"ך שם בפיהם לא פחות משמונים מילים, רובן מיותרות להפליא, שאפשר לסכם במשפט אחד: אסור לתת לבנות נחלה, שהרי הזהות השבטית נקבעת לפי הגבר.
משה ואלוהים יודעים איך להסתדר עם נודניקים שמרנים. נֹעה ואחיותיה תינשאנה לגברים משבטן. ככה נחלתן לא תעבור לשבט אחר.
הפתרון נשמע בהחלט סביר. אבל חז"ל, שאהבו שינויים הלכתיים מואצים, בלי שיתקעו להם מקלות בגלגלים, טענו שהמגבלה הזו בוטלה כעבור זמן קצר. נשים יורשות לא צריכות לקבל עונש. זכותן להינשא למי שהן רוצות.
לא מתכוונות לוותר
הסיפור התנ"כי על נֹעה ואחיותיה, והפרשנות הכל כך מרחיקת לכת שהעניקו לו חז"ל, הופכים אותו לאות קין הגדול של ההלכה. פעם החברה היתה פטריארכלית. העולם נשלט בידי הגברים. ובכל זאת קמו לנו פוסקי הלכה שהעזו להעניק לנשים זכויות מפליגות לתקופתם.
החדשנות לא נעצרה לאחר חז"ל. הרמב"ם, למשל, מעניק גושפנקה הלכתית מלאה לאב שיש לו בנים ורוצה להוריש את רכושו גם לבנותיו, ופוסק: "אם נתן מתנה, דבריו קיימין".
דורות רבים חלפו מאז. אבל כשאבות כמו אבא שלי וכמו הרב עובדיה יוסף מבקשים לחלק את ירושתם בין כל ילדיהם, עדיין הפתרון של הרמב"ם הוא היחיד שעומד לרשותם.
החברה המודרנית כבר אינה פטריארכלית. לפחות ברובה. מעמד האישה השתנה לבלי הכר. אבל ההלכה האורתודוקסית קופאת על שמריה. דיני הירושה שהיו נכונים לפני שמונה מאות שנים, בימי הרמב"ם, ולפני ארבע מאות שנים, בימי "שולחן ערוך", נותרו כשהיו.
נֹעה ואחיותיה לימדו אותנו שרק תביעה תקיפה לשוויון הלכתי מלא יכולה להשיג תוצאות. ממשיכות דרכן חיות גם היום.
אבל מי יהיו לנו חז"ל של ימינו?
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
