לא נתקפתי לפתע בפרץ נוסטלגיה. ובכל זאת אני רוצה לשתף אתכם בזיכרונות ילדותי.
גדלתי בפתח תקווה של שנות ה־60 וה־70. אבא שלי היה קם מוקדם בבוקר, מתפלל, אוכל ארוחה קלה, מכניס ירקות ופירות חתוכים לקופסה, נכנס למכונית ונוהג לתל אביב.
נשמע משעמם? חכו, זה לא הכל. תכף אספר לכם עוד כמה דברים על סדר היום שלו. אבל לפני כן אני מבקשת להוסיף פרט קטן אחד: אבא שלי היה חרדי. ולא סתם חרדי, אלא בן של אדמו"ר. בשבת הוא עטה על גופו חלוק משי שחור (קאפטן), חבש לראשו שטריימל והעביר שיעורי תורה בבית הכנסת, ואילו ביתר ימות השבוע הוא נעל סנדלים, לבש חולצה ומכנסיים ונסע לעבודה. המשרד שלו שכן בתל אביב, מעל בניין צוותא, שנחשב אז למרכז התרבות של החילונים (שבימים ההם נקראו "חופשיים"). הנשים שעבדו איתו לבשו שמלות עמוקות מחשופים ונטולות שרוולים. אבא שלי מעולם לא ביקש מהן להתחשב בו ולהתלבש יותר צנוע. זה בכלל לא עלה בדעתו.
ולפנות ערב, כשהעבודה הסתיימה, הוא נסע לבית הכנסת, התפלל מנחה־מעריב, חזר הביתה, נח מעט, קם ועזר לאמא שלי במטלות הבית. אחר כך הוא התיישב במרפסת, פתח גמרא וספרי חסידות ושקע בלימוד.
זו התמונה הקבועה של ילדותי: אבא שלי יושב עם ספרים במרפסת. לא משנה כמה מאוחר הלכתי לישון. עשר, אחת־עשרה, אפילו חצות. הוא תמיד למד תורה.
כל האבות של חברותיי עבדו בימים ולמדו תורה בערבים, מי יותר ומי פחות. אם הייתם נכנסים אלינו לבית יעקב ומכריזים שמעכשיו הגברים לומדים תורה מבוקר עד ליל, היינו מתפקעות מצחוק. גם האחים שלנו היו צוחקים. הם למדו בבית הספר הלכה, משנה וגמרא - כי מצווה ללמוד תורה; ואנגלית, חשבון, טבע והיסטוריה - כדי שיוכלו בבגרותם לרכוש מקצוע.
רק ללמוד תורה? לפני 40 שנים זה נשמע לחרדים כמו בדיחה.
ביטולתוירה
החברה החרדית של ילדותי נעלמה ואיננה. חברותיי נישאו לבחורים שתורתם אומנותם, והפכו למפרנסות העיקריות במשפחותיהן. בנותיהן זכו להשכלה כללית רחבה. מצוות לימוד תורה חלה רק על הבנים. אצל הבנות אין חשש ל"ביטול תורה" (או כפי שמקובל להגות באשכנזית: ביטולתוירה). מותר להן להשקיע את כל זמנן באנגלית, במתמטיקה, בהיסטוריה, ואפילו במחשבים. לא רק מותר, רצוי! רק ככה הן תוכלנה למצוא עבודה טובה ולאפשר לבעליהן ללמוד תורה ללא דאגה.
רשת בית יעקב של הבנות חיה ומשגשגת, אבל בתי הספר היסודיים של הבנים חדלו כמעט להתקיים. פה ושם עדיין אפשר למצוא כמה שרידים של פעם, אך כשבודקים אותם מקרוב מגלים בהם רק ילדים מעדות המזרח. החרדים האשכנזים שולחים את בניהם ל"חדר" (ובאשכנזית: חיידר), שרמת לימודי החול של רובם מקבילה פחות או יותר למה שלומדים בכיתה ב' במערכת החינוך הממלכתית. בגיל 13 הם עוזבים את הבית ונכנסים לישיבה, ואחרי החתונה הם עוברים לכוללים (כויללים). ולומדים גמרא. הרבה גמרא. וגם הלכה. הרבה הלכה.
והשכלה כללית? חס וחלילה! זה הרי ביטולתוירה.
למות על שרוך נעל
יש מי שחושבים שהחרדים מבינים רק כוח. אנחנו רוצים שהם ייצאו לעבוד? לא ניתן להם קצבאות ילדים. אנחנו רוצים שהם יעניקו השכלה לבניהם? לא נממן את מוסדות החינוך שלהם. אנחנו רוצים שהם ישרתו בצבא? נחוקק את החוק המתאים ונגרור אותם לבית הסוהר. ובין לבין, סתם, בשביל הכיף, נגיד עליהם שהם משריצי ילדים, מדירי נשים וטפילים.
אבל איומים ועלבונות תמיד משיגים את ההפך, ובמקרה של החברה החרדית על אחת כמה וכמה. החרדים נאבקים על נבדלותם ומכירים אינסוף הלכות וסיפורים שאומרים פחות או יותר ככה: אם תנסו לשנות אותנו בכוח, לא נוותר על שום דבר, גם לא על מנהג שולי וזניח. הנה, למשל, מקור מפורסם של חז"ל שהחרדים יצטטו אם תגידו להם לבחור בין הבקו"ם לכלא: "בשעת השמד אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ייהרג ואל יעבור". ובעברית: כשמנסים להעביר אותך בכוח על אמונתך, אתה חייב למות ולא להסכים לשנות דבר, אפילו לא את שרוך הנעל שלך...
הרב שי פירון מכיר את המקור הזה, ועוד הרבה מקורות נוספים שהחרדים מצטטים כשהם מרגישים מאוימים. לכן הוא מנסה להגיע איתם להסכמה, ולא לכפות עליהם לימודי ליבה בכוח. העיתונאית מירב ארלוזורוב פירסמה את פרטי ההסכם המתגבש. קראתי אותו ברגשות מעורבים. מצד אחד, שמחתי שיש לנו שר חינוך שרוצה שכל הקבוצות במדינה ירגישו שייכות. ועוד יותר שמחתי שהוא יודע שחרדים לא מעטים רוצים להעניק השכלה כללית לבניהם.
אך מצד שני, צפיתי מראש את התגובות המתלהמות של החרדים הקיצונים, שחושדים שמאחורי כל הצעה לשינוי באורחות חייהם, עומדת המזימה להעבירם על דתם. ואכן, בתוך יום כבר נשמעו הזעקות המוכרות על ערקתא דמסאנא ושעת השמד.
אבל את הזעם ואת החשדנות שההסכם הטוב הזה מעורר גם בצד החילוני, אני מודה ומתוודה שלא צפיתי. כועסים על התקציבים שתקבל מערכת החינוך החרדית? החרדים הם אזרחי המדינה וגם לילדיהם מגיע חינוך חינם. חוששים שמא הם ייקחו את הכסף ולא ילמדו לימודי ליבה? משרד החינוך יערוך להם מבחנים. תובעים שהם ילמדו גם אזרחות ומדע, ולא רק חשבון ואנגלית? גודל התקציבים ייקבע בהתאם ללימודי הליבה, כך שסביר להניח שאט אט ייכנסו אליהם מקצועות נוספים.
החברה המודרנית התרגלה לשינויים מהירים. החברה החרדית לא כזו. אצלה שינויים לוקחים זמן. הרבה זמן.
ואולי לא רק החברה החרדית? אולי זה נכון בכלל לנפש האדם?
הרמב"ם מעניק הסבר מהפכני לכמה מצוות חשובות בתורה, שנועדו, לדעתו, להרגיל את בני האדם לשינויים: "טבע האדם נוטה תמיד למורגל. אי אפשר שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום".
אני מאמינה שחרדים צעירים רבים עוד ישובו לדרך המתונה של סביהם וייטלו חלק בעבודה, ואף בצבא. אבל רק שינויים איטיים והדרגתיים יבטיחו לנו תיקון אמיתי.
