התרבות היהודית אוהבת סיפורים ומבססת עליהם את מיטב ערכינו ומועדינו. לכל חג סיפור משלו, שמעניק לו את צביונו המיוחד. אך מוטיב אחד שזור ברוב החגים. כדברי הבדיחה הידועה: מהו חג יהודי? ניסו להשמיד אותנו, ניצלנו, בואו נזלול.
גם חנוכה נכלל במשפחה המכובדת של חגי ההשמדה, ובכל זאת הוא זוהר בייחודו. בפורים ובפסח, וגם ביום העצמאות, ניצלנו מהשמדה פיזית, ואילו בחנוכה ניצלנו מהשמדה רוחנית. חג החנוכה הוא סיפור של איום דתי ולאומי. היוונים ניסו להשליט עלינו בכוח תרבות הלניסטית זרה. אבל אנחנו לא ויתרנו. יצאנו נגדם למלחמה, ניצחנו אותם והצלחנו לשמור על התרבות שלנו.
רוב ההיסטוריונים טוענים שהסיפור הזה מופרך, או לפחות לא מדויק. אך למי אכפת? עם סיפורים לא מתווכחים. בייחוד לא עם סיפור כל כך יפה של חג כל כך מאיר.
ומאז הימים ההם ועד הזמן הזה, מלווה אותנו מילה אחת, שהפכה לשם הקוד של הסכנה הכי חמורה שאורבת לקיומנו הלאומי. ולא רק מצד הקמים עלינו לכלותנו, אלא בעיקר מעצמנו:
ה ת י י ו ו נ ו ת.
העבד הטיפש
לפני שבוע חזרתי מביקור בשיקגו, ואני עדיין תחת רושמה המעיק של ההתבוללות המואצת שמאיימת על יהדות ארה"ב. מעולם לא פגשתי ישראלים שוחרי ספרות עברית כמו בשיקגו. אך אפילו הם, שמציבים במוקד חייהם את אהבת היהדות, הציונות והשפה העברית, עומדים חסרי אונים מול נישואי התערובת של ילדיהם ונכדיהם.
ההתייוונות היא באמת סכנה גדולה מאוד, אבל קיימת עוד תופעה, מנוגדת, שמאיימת על קיומנו מן העבר השני: ההתנוונות. תרבות שקופאת, שלא מתעדכנת, שלא מקבלת השפעות מתרבויות אחרות, לא יכולה לשרוד לאורך זמן.
ההיסטוריה שלנו גדושה בדוגמאות עגומות למכביר. קבוצות רבות התנוונו ונשרו מעם ישראל במרוצת הדורות. הנה, למשל, דוגמה שהרביתי לעסוק בה בספרי האחרון על רבי עקיבא: הצדוקים. חז"ל הבינו מבעוד מועד שעידן הקורבנות עומד להסתיים והשכילו להמיר את בית המקדש בבית המדרש. ואילו הצדוקים, שהיו ממסד דתי שמרן ונוקשה, המשיכו לאחוז בערכים ובאמונות של יום האתמול. הסוף ידוע. בית המקדש חרב, והצדוקים נכחדו ואינם. אם היהדות היתה הולכת בדרכם - לא היה יותר עם ישראל. אנחנו חבים את קיומנו הלאומי לחז"ל שהעזו לעדכן את התרבות שלנו.
אבל חז"ל רצו להבטיח שגם הדורות הבאים יחדשו את היהדות. לכן הם הורישו לנו לא רק את העדכונים שלהם, אלא גם מצוות, אמרות וסיפורים, שמתריעים מפני סכנת הניוון התרבותי:
"משל למלך שהיו לו שני עבדים. נתן לזה קב חיטין ולזה קב חיטין, לזה אגודה של פשתן ולזה אגודה של פשתן. הפיקח שבהן מה עשה? נטל את הפשתן וארגו מפה, ונטל את החיטין ועשאן פת. לימים בא המלך בתוך ביתו ואמר להם, בניי, הביאו לי מה שנתתי לכם. אחד הוציא את הפת על גבי השולחן ומפה פרוסה עליו, ואחד הוציא את החיטין בקופה, ואגודה של פשתן עליהן. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה".
המשל הזה באמת מעורר בי בושה וכלימה. למה חז"ל טורחים לומר לנו מי העבד החכם ומי הטיפש, ועוד מכריזים במפורש שהעבד הטיפש עשה פדיחה נוראה? הרי הנמשל פשוט ומובן: אלוהים רוצה שניצור מהתורה שלו יצירות חדשות. מה כאן לא ברור? למה חז"ל לא סומכים עלינו שנבין את המסר בעצמנו?
האהבה לאריק איינשטיין
כולנו יודעים מי המתנוונים בימינו: מי שנחשבים בעיני עצמם ללומדי התורה האמיתיים, אך רק מדקלמים את מה שנאמר בעבר. מי שנאחזים בקרנות המזבח של הלכות לא רלוונטיות, שחלקן אף מנוגדות למוסר הבסיסי ולשכל הישר. מי שהופכים את תורת החיים הנצחית שלנו לתורה רקובה שפג תוקפה, כמו שעשה העבד הטיפש לפשתן והחיטים שהעניק לו המלך.
כולנו גם יודעים מי המתייוונים בימינו: מי שמתעבים את מדינת ישראל, ומוציאים דיבתה רעה. מי שטוענים שערכי היהדות והציונות מנוגדים למוסר המערבי. מי שמאמינים שמדינה יהודית וציונית לא יכולה להיות הומניסטית ודמוקרטית.
המתייוונים והמתנוונים מאיימים עלינו משמאל ומימין, אבל הציבור הישראלי דווקא הולך ונעשה יותר ציוני ויותר יהודי. ולא בדרך בדלנית ומאוימת, כי אם בדרך ההתחדשות שהיתוו לנו חז"ל. לכן אנחנו כל כך אוהבים את אריק איינשטיין. היוצר הענק הזה הפך עוד בחייו לסמלה המובהק של היצירה הישראלית המתחדשת, שאינה נכנעת לא להתנוונות ולא להתייוונות. הוא העניק לנו יצירות כל כך יהודיות וציוניות כמו "הגר", "הנביא יחזקאל", ו"שיר השיירה", והמשיך לאחוז בישראליותו הגאה ובחירותו היצירתית גם כאשר חבריו הקרובים ובני משפחתו בחרו בדרך של יהדות בדלנית ומסתגרת.
לפני שלושים שנה, כשפילסתי את דרכי מהעולם החרדי החוצה, חטפתי נזיפות בעיקר מהחילונים. איך ייתכן שאני נוסעת בשבת, ובד בד ממשיכה להגיד ברוך ה', לשמור כשרות וללמוד גמרא? היום אף אחד לא יתפלא על שילובים כאלה, אבל פעם זה נחשב ממש לסטייה. בני עדות המזרח התהלכו בתרבות היהודית כבני בית ובחרו מתוכה את מה שטוב בעיניהם, ואילו האשכנזים התבצרו מאחורי הגדרות חד־מימדיות: או שהיית חרדי, או שהיית דתי, או שהיית חילוני. וזה בדיוק מה שקרה לחברים המוכשרים של אריק איינשטיין. הם ביקשו לעצמם קצת יהדות, נכנסו לסמינרים של "ערכים", ותוך זמן קצר כבר לבשו בגדים שחורים ונבלעו בישיבות.
"מתחזקים" מהסוג הזה עדיין קיימים. אבל רוב הישראלים, אשכנזים ומזרחים כאחד, מוצאים היום לעצמם זהות יהודית חופשית ומשוחררת. זו אולי הנחמה על החלל התרבותי והאישי שנפער בנו עם הסתלקותו של אריק איינשטיין. כל כך הרבה אמנים בימינו נוטלים חלק בהתחדשות היהודית ויוצרים מתוכה יצירה ישראלית עמוקה ותוססת.
אריק איינשטיין הלך לעולמו בערב חנוכה, שהוא חג הניצחון של התרבות היהודית. הנרות שאנחנו מדליקים עכשיו בחנוכייה הם גם לזכרו. אף אחד לא יצליח לכבות את אורם. לא המתייוונים, וגם לא המתנוונים.
