"חולות" ו"סהרונים" נשמעים כמו שמות של קיבוצים מוריקים, אבל אנחנו יודעים שמדובר במתקן מעצר ובבית כלא למהגרים מאפריקה. אני משתמשת במילה הניטרלית "מהגרים", ולא "פליטים" או "מסתננים", כדי שלא תמהרו לקטלג אותי. ככה זה אצלנו. הנושאים הכי מסובכים הופכים לשדה קרב של סיסמאות צפויות מראש בין שני המחנות המנוגדים של הפוליטיקה הישראלית. פעילי השמאל צועקים בשדרות רוטשילד: "פליטים אינם פושעים", ותובעים להעניק להם אזרחות, ופעילי הימין צועקים בשכונת התקווה: "המסתננים מסכנים אותנו", ותובעים לגרש את כולם.
ובאופן לא מפתיע, אלה ואלה מנופפים בתרבות היהודית ומביאים ממנה סימוכים. בשבת שעברה, למשל, גויסה לוויכוח בת פרעה, גיבורת פרשת השבוע, וביקשה מאיתנו לקלוט את המהגרים האפריקנים, כשם שהיא, האפריקנית, קלטה פעם את משה שלנו. נציגי המחנה הנגדי לא נותרו חייבים ומייד שלפו את הפסוק שהם הכי אוהבים: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".
אני שמחה שמקורותינו הקדומים זוכים לפופולריות בשיח האקטואלי, אבל בכל פעם שאתם שומעים משפט שמתחיל במילים "היהדות אומרת ש..." ומסתיים בדעה אחת נחרצת, דעו שמבלפים אתכם.
היהדות אומרת גם וגם. בכל התחומים והעניינים. ודאי בנושא כל כך מורכב ורגיש כמו היחס הראוי למהגרים אומללים, שנאלצו לנטוש את ארצם ואת מולדתם, ומבקשים לחיות איתנו.
"עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ"
שמעי בן גרא יצא לקראת דוד בברחו מפני אבשלום, יידה לעברו אבנים וצעק לו: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל. כשדוד שב לכס המלוכה הוא גילה אצילות נפש, או יחסי ציבור טובים, ונשבע לא להרוג אותו.
אבל דוד לא שכח ולא סלח לשמעי בן גרא, ולפני מותו ציווה על שלמה: כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל. ושלמה, שאכן היה אדם חכם, ציווה על שמעי להישאר בירושלים, כי ביום שייצא ממנה, דמו בראשו. שמעי לקח את האזהרה של שלמה ברצינות רבה, עד אשר קרה משהו שאילץ אותו להפר את מעצר הבית שנכפה עליו.
ומה היה הדבר הכל כך חשוב הזה? שני עבדים נמלטו ממנו לגת, והוא רדף אחריהם ותבע מהשלטונות הפלשתיים את הסגרתם. דומה שאין צורך לספר את הסוף. שמעי חזר עם עבדיו לירושלים שמח וטוב לב, וחוסל בו ביום.
שמעי היה מוכן לסכן את חייו בשביל לתפוס את עבדיו הנמלטים, כי כך היה מקובל בתרבות שלו. עבדים הוסגרו לאדוניהם. תמיד. בכל רחבי המזרח הקדום. אפילו מלאך ה' המליץ להגר הנמלטת: שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. אבל יש חוק לא כל כך מוכר בספר דברים, שמעז לצאת נגד הנורמה המושרשת הזו, שעליה התבססו הכלכלה והסדר החברתי בימים ההם: לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו... עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ.
לדעת חז"ל מדובר "בעבד שברח מחו"ל לארץ", ולא רק שאסור לגרש אותו לארצו, אלא אף חייבים לתת לו מקלט בארץ ישראל.
מקלט טוב. מקלט בטוח. מקלט של חירות, עצמאות וחופש תנועה.
"האדם קודם לזולתו"
החוקים הסוציאליים מנוסחים בתנ"ך בצורה גורפת, ללא מגבלות. למשל: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. המילה אָחִיךָ בפסוק הזה לא מתייחסת רק ליהודי, אלא לכל אדם באשר הוא - גֵּר וְתוֹשָׁב. כולם אחיך! חובה עליך לתמוך גם במי שאינו מבני עמך.
אבל חז"ל, שהשכילו לראות את המציאות המורכבת, שבים ואומרים פעם אחר פעם שחובת העזרה לזולת לא חלה במקרה שאתה, קרוביך או בני עמך עלולים להיפגע: "וָחַי עִמָּךְ - חייך קודמים לחיי חברך"; "לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן - שלך קודם לשל כל אדם"; "פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ - עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת"; "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי - עמי קודם לנכרי"; ועוד לא מעט סייגים, שהרמב"ם, כדרכו, הצליח לסכם בכלל אחד: "האדם קודם לזולתו - אין אתה חייב לסלק נזק מזולתך אלא בתנאי שלא יחול בך כאותו הנזק שסילקת ממנו".
ובמונחים של ימינו: עלינו לסייע גם לבני עמים אחרים. חובה עלינו למנוע מהם מחסור וסבל ככל יכולתנו. אבל בתנאי שזה לא יפגע באינטרסים החיוניים של עצמנו.
המורכבות של היהדות
המהגרים מציבים בפנינו אתגר קשה. לא נכון להציע לו פתרון פשטני, שירצה את אחד משני המחנות באופן מלא. אסור לנו לגרש פליטים אל מותם בסודאן או באריתריאה, אך אנחנו לא יכולים לקלוט כמות בלתי מוגבלת של מהגרי עבודה, שיטילו עלינו מעמסה כלכלית וחברתית שמעבר ליכולותינו.
הממשלה פעלה נכון כשהקימה גדר בגבול עם מצרים. אבל זה לא מספיק. גם משום שרבבות מהגרים הגיעו לכאן עוד לפני הקמת הגדר, וגם משום שרבים עדיין ממשיכים להגיע.
אנחנו לא חייבים לקלוט את כל המתדפקים על שערינו, ואפילו לא את כל הפליטים. גם אמנת האו"ם לא מחייבת אותנו לעשות זאת, כפי שמסביר פרופ' יובל שני, מומחה למשפט בינלאומי: "אמנת הפליטים אינה מטילה חובה על המדינות לקלוט פליטים. העיקרון החשוב ביותר הוא שאסור לגרש אותם למדינה שממנה הם נמלטו".
אבל אנחנו כן חייבים לקבל אחריות על המהגרים שכבר נמצאים איתנו, ואולי גם לבדוק בקפידה בקשות חדשות ולקבל אלינו את מי שנמצאים בסכנת חיים ממשית. לא מדובר במאות אלפים, ואפילו לא בעשרות אלפים. אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו.
בין הערך של "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו" לערך של "עמי קודם לנכרי" יש הרבה אפשרויות. צריך רק למצוא אותן.
בזהירות. ברגישות. זה מה שהתרבות רבת הפנים והמורכבת שלנו מלמדת אותנו לעשות.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
