בשנות ילדותי אף אחד בסביבתי לא שמע על המושג ארוחת ערב משפחתית, שנטחן לאחרונה בטרחנות אינסופית בכל אמצעי התקשורת. בשבתות ובחגים הסבנו לסעודות משותפות, ואילו בסתם ערבים של חול אכלנו בנפרד. האבות חזרו מאוחר מהעבודה ומיהרו לבית הכנסת, והאימהות היו טרודות בעבודות הבית. למי היה אז זמן וכוח לארוחות מושקעות? כשהיינו ממש קטנים עוד טיגנו לנו חביתה ומרחו לנו לחם, אך כשבגרנו קצת, כל אחד דאג לעצמו.
ולפעמים אכלנו יחד כמה חברות. הארוחות הכי פופולריות היו אצל הבנות שאימותיהן המשיכו לפנק אותן גם בבגרותן. אמא של ציפורה קצצה סלט דק דק, אמא של עליזה הכינה שוקו חם, ואמא של רחל הגישה גלידה לקינוח.
אבל בט"ו בשבט כולן רצו לאכול אצלי. כי רק המשפחה שלי, מכל המשפחות של כל החברות, ערכה ביום הזה סעודת פירות מפוארת. אכלנו אגוזים יקרים ופירות נדירים כיד המלך, ואפילו פיסטוק חלבי, שמשקלו נמדד אז בזהב. אבא שלי ישב בראש השולחן וסיפר לנו סיפורים על עצי ארץ ישראל, וכולנו שרנו ושמחנו.
באותן השנים לא ידעתי למה רק אנחנו חוגגים את ט"ו בשבט. היום אני כבר יודעת. החברה החרדית האשכנזית נחלקת לשתי קבוצות: חסידים וליטאים. רוב הבנות בבית ספרי השתייכו למשפחות מן הזרם הליטאי. המשפחות החסידיות בלטו בחריגותן. בדרך כלל זה די הציק לי. בעיקר בזמן התפילה, כשנאלצתי להסתדר עם הנוסח השונה שנהוג אצל החסידים.
אבל בגלל החריגות הזו חברותיי התחרו ביניהן על הזכות להתארח אצלי בט"ו בשבט. סעודת פירות ביום הזה היא מנהג חסידי. סבי האדמו"ר ערך "טיש" עם חסידיו, ואילו אבי העדיף לחגוג עם המשפחה. בזכות פירות ט"ו בשבט הפכתי יום אחד בשנה לילדה המחוזרת ביותר בכיתה.
שירת העשבים
ט"ו בשבט היה פעם המועד הכי יבשושי בלוח השנה שלנו. התורה מצווה להפריש מעשרות מן הצומח: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. חז"ל לא רצו שלכל עץ יהיה יום הולדת שונה למעשרות, והחליטו על תאריך אחד מוסכם שייחשב כיום הנטיעה של כל העצים שניטעו באותה השנה. כך נולד לו חמישה עשר בשבט, "ראש השנה לאילן".
אבל בדנ"א התרבותי שלנו "ראש השנה" הוא לא סתם יום הולדת, אלא יום הדין. ואכן, פיוטים שהתגלו בגניזה הקהירית מעידים שכבר במאה העשירית התייחסו לט"ו בשבט כאל יום של משפט אלוהי, שבו נקבע גורלו האישי של כל עץ ועץ. כולנו מכירים את השיר המרטיט של נעמי שמר "שירת העשבים", שנכתב בהשראת רבי נחמן מברסלב. מתברר שההתייחסות לצומח כאל ישות חיה ונושמת, שנראית כאילו נלקחה מתיאוריות ניו־אייג'יות פופולריות של ימינו, החלה לפני יותר מאלף שנים.
במרוצת שנות הגלות נעשה ט"ו בשבט יום האהבה לאילנות ארץ ישראל, שהתבטא, בין היתר, באכילת פירותיהם. אך כיוון שהמשלוחים ארכו ימים רבים, רוב יהודי הגולה נאלצו להסתפק בפירות יבשים. כמה משעשע שבימינו, כשאנחנו יושבים בארצנו ונהנים מפירותיה הטריים במשך כל ימות השנה, דווקא בט"ו בשבט אנחנו מקפידים לאכול פירות יבשים, שרובם מיובאים מטורקיה... הנה לנו על רגל אחת כל תורת המנהגים.
אולם את השינוי המרתק ביותר חוללו לפני כשלוש מאות שנה ממשיכי דרכו של האר"י, שהפכו את אכילת הפירות בט"ו בשבט לתיקון קבלי. הם דאגו להשיג שלושים מינים שונים מפירותיה של ארץ ישראל, ועל כל פרי ופרי היו מברכים, מתפללים וקוראים פסוקים מן התנ"ך, מדרשים של חז"ל, וגם אמרות מספר הזוהר. בחירת המקורות מלמדת שט"ו בשבט נתפס על ידם כיום של תחייה רב־מימדית: גם תחיית העולם, גם תחיית האדמה, גם תחיית העם וגם תחיית האדם.
הטקס אומץ בהתלהבות על ידי קהילות יהודיות רבות, בעיקר בארצות המזרח. היו קהילות שהשאירו אותו במתכונתו הקבלית וראו בו אמצעי לקירוב הגאולה, והיו קהילות שחגגו אותו כעין סדר פסח משפחתי. החסידות, שירשה את המסורת הזו מיהודי המזרח, הצליחה, כדרכה, לשלב יחד את שני המימדים: גם את מימד התיקון הקבלי וגם את מימד השמחה. החסידות הבינה שגם השמחה היא תיקון, ויצאה נגד התפיסה המוגבלת, שמעמידה במרכז רק את לימוד התורה ואת קיום המצוות, ומזלזלת בהנאות החיים. החסידות הפכה את השמחה למצווה חשובה בפני עצמה.
בסעודות ט"ו בשבט המשפחתיות של ילדותי אבא שלי השתדל בכל פעם לספר לנו סיפורים אחרים. אך לאמרה אחת של חז"ל הוא שב מדי שנה בשנה: נאמר בפרשת בראשית, וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. אכילת פירות היא מצווה! חובה לשמוח בכל מה שברא לנו הקב"ה בעולמו. "עתיד אדם לתת דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל".
"כך הולכים השותלים"
אבל ט"ו בשבט של ימינו הוא קודם כל ולפני הכל חג הנטיעות. ודווקא האלמנט הזה, שנראה לנו כל כך טבעי ורגיל ובלתי נפרד מהחג, חדר אליו רק לפני כמאה שנים.
נטיעת עצים נחשבה למצווה כבר מימי חז"ל, אולם עד הציונות לא היה לה שום קשר לט"ו בשבט. גם הציונות רצתה לעשות תיקון. אבל לא תיקון קבלי כמו של תלמידי האר"י, או תיקון אישי כמו של החסידות. הציונים ביקשו לתקן את הנתק שבין עם ישראל לאדמתו, והנטיעות היו דרך נפלאה לעשות את זה.
ביום חמישי יזכו רבים מילדינו לטעת עץ במו ידיהם הקטנות, ומי שיישארו בגנים לפחות ישירו: כך הולכים השותלים / רון בלב ואת ביד / מן העיר ומן הגיא / בט"ו בשבט בט"ו בשבט.
ראש השנה לאילן, שהחל את דרכו כתאריך טכני בתחום המעשרות, הפך עם השנים ליום אהבה לעצי ארץ ישראל, לתיקון קבלי, לחגיגת פירות שמחה, וכמובן, לחג נטיעות.
התהפוכות והשינויים הרבים של ט"ו בשבט ממחישים את כוח הצמיחה של התרבות שלנו. כי תרבות, כמו עץ, יש בה שורשים שצריך לשמור, ויש בה ענפים שצריך לגזום.
רק עץ שגוזמים ומתקנים יכול להניב פירות חדשים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
