הקטר שלנו חברה'מן

כולם מדברים על המילואימניקים שמגיעים לצבא ומגלים שבניגוד למציאות הישראלית המסוכסכת של ערב המלחמה, בצה"ל שוררת אחדות מוחלטת, אהבת אחים אמיתית ומחויבות משותפת זה לזה ולמשימה. לא אשקר שעד היום קצת קינאתי בדיווחים האלה, אבל אני שמחה להגיד שהשבוע הרגשתי את אותן תחושות, בדיוק במקום ש - לבושתי, יש לציין - לא חשבתי שאמצא אותן.

צירוף מקרים חביב הביא לכך שהשתתפתי בכנס קרנות הון־סיכון של קרן Fusion. כמה וכמה מבני משפחתי וחבריי הם בני בית בסצנה הזו, ובכל זאת הגעתי בציפייה לפגוש בועה. יקום מקביל שבו אנשים יפים מגיעים בבגדים הנכונים לאירוע עם האוכל המדויק, ושומעים את בכירי התעשייה, חלקם כמובן גם בכירי מחאת האנטי־רפורמה, מקשקשים על הכלכלה שאחרי המלחמה, בניתוק מהצרות האמיתיות שמתחוללות בחוץ ומאלו שמטרידות את רוב אזרחי ישראל. מה רע, חשבתי. מי לא צריך היום קצת אסקפיזם.

ובכן, אני שמחה ונבוכה כאחד לבשר שהמנותקת היחידה היתה אני. כמי שסיכומי הרבעון וציפיות השוק לא נוגעים לחייה המקצועיים, יכולתי להתרשם דווקא מהנושא שלשמו לא התכנסנו, ולתפוס את הסנטימנט החזק שליווה את הכנס כולו: אחריות כבדה.

"לא רציתי לבוא היום", התוודה דניאל שנער, מייסד כללטק. "אני עושה המון מילואים והמלחמה כבדה עלי. אבל אז נזכרתי בכך שכשהשתחררתי, חיילים היו יכולים לעבוד בעבודה מועדפת בתחנת דלק. הדימוי הזה, של מישהו שסיים לשרת בצבא ועכשיו מתדלק - נתן לי כוח לבוא. סיימנו את השירות כחיילים, ועכשיו אנחנו מתדלקים את המשק". הרעיון היפה הזה חזר על עצמו, בדימויים שונים, שוב ושוב. ברור היה ש"הקטר של המשק" זה לא רק תואר יפה, זו אחריות שאת כובדה היה אפשר לחוש בחדר. גיגי לוי־וייס, שותף מנהל בקרן מצליחה ומבכירי "אחים לנשק" (שהגיע בחולצה המתאימה), ביקש להזכיר לנוכחים שצריך להציב מול העיניים לא רק את הרווחים אלא את הצורך להזרים אוויר, כלומר כסף, לתעשיית ההייטק כולה.

את המכה לתעשייה אפשר להמחיש במספרים: בשנת 2024 ככל הנראה יקומו בישראל רק 400 חברות הייטק חדשות: 200 פחות מ־2023, שגם לא היתה מזהירה, ו־1,200 פחות מבשנות הזוהר של העשור האחרון. כולם הודו שהמספרים הגבוהים היו מוגזמים, אבל המספר הנמוך היום נמוך ומדאיג. האחריות לא מסתיימת בנטילת תפקיד הארנק או הדלק הלאומי. אחרי דבריו של דרור בין, מנכ"ל רשות החדשנות, העיר מישהו שהגיע הזמן שנראה תנועה ערה יותר מההייטק למגזר הציבורי, לא רק הפוליטי או האקטיביסטי. גם כלפי העובדים יש אחריות: חמוטל מרידור מקרן וינטג' דיברה על אלפי עובדים שיחזרו בחודשים הקרובים מהחזית לעבודה. "דברו אל המנכ"לים שלכם", ביקשה מהמשקיעים, כדי שייתנו את המעטפת הנכונה לעובדים שעברו חוויות לא פשוטות.

בשנת 2024 ככל הנראה יקומו בישראל רק 400 חברות הייטק חדשות: 200 פחות מ־2023, שגם לא היתה מזהירה, ו־1,200 פחות מבשנות הזוהר של העשור האחרון. כולם הודו שהמספרים הגבוהים היו מוגזמים, אבל המספר הנמוך היום נמוך ומדאיג

ויש גם אופטימיות. סיבה מעניינת במיוחד היא האופן שבו משתקף בתעשייה מקומה של ישראל בעולם. "המשקיעים הזרים נפעמים", אמרה יפעת אורון מקרן בלקסטון, "מהחוסן הישראלי, ומהיכולת להמשיך להחזיק את החברות עם כל מה שקורה, וכשכל כך הרבה עובדים במילואים". גם בעורף הישראלים מחפים זה על זה, וחברות ההייטק ממשיכות לדלוור מתוך הבנה - וכמובן, אחריות - שלקוחות לא מרוצים יעזבו לחברה לא־ישראלית. אלו ששבו מכנסים בחו"ל סיפרו על משקיעים רבים ששואלים איך אפשר, במיוחד היום, להשקיע בישראל ולחזק את החברות הישראליות. קבוצות חדשות של משקיעים יהודים נפתחו, וכפי שאמרה מרידור: "אנשים שלא ידעתי שהם יהודים פתאום מזדהים כיהודים ומדברים על עלייה". כולם מהנהנים.

הגעתי בציפייה לאסקפיזם ויצאתי ברוגע עמוק. מצב התעשייה והמשק לא מזהיר, אבל הצצתי אל תא הקטר וחזרתי כדי לספר: יש על מי לסמוך. וזה הרבה מאוד.