בסוף שנות השבעים התפרסם המוזיקאי הברזילאי ז'ורזי בן ז'ור, בזכות שירו "ארץ טרופית יפה". אהוד מנור הפליא לתרגם אותו לעברית כאשר כתב בסוף השיר את השורה "והחולצה שלי היא דגל, אהבה וקרנבל וכדורגל".
רגע לפני שריקת הפתיחה של מונדיאל 2014 בברזיל, אי אפשר שלא להתחבר למילים המדויקות שנכתבו. כי הרי האירוע הזה הוא השילוב האולטימטיבי של קרנבל סוחף וצבעוני, דגלים ותלבושות, אהבה טוטאלית ללא תנאי, וכן... גם קצת כדורגל.
מיליוני גרעינים פוצחו לאורך השנים, אך קסמו של הגביע העולמי נותר קשה לפיצוח. מה גורם למיליוני אנשים בכל העולם להיצמד במשך חודש שלם למסכים, שחלקם אם נודה באמת, נקנו במיוחד עבור האירוע? מהו אותו שילוב הרמוני של אלמנטים שהופך את המונדיאל לחודש קדוש בכל לוח שנה?
בראש ובראשונה זו כנראה התשוקה. הרצון העז לנצח ולכבוש, הצורך הבסיסי והראוותני במקצת לנפנף מול כולם שאתה טוב יותר מהאחר. זו גם התשוקה למשחק מלהיב, רווי אמוציות ותהפוכות כזה שיגרום לנו למשך שעה וחצי להרגיש כאחרון המשוגעים במחלקה סגורה שסובל ממאניה-דיפרסיה. מי לא היה רוצה להרגיש על גג העולם רגע אחרי שכבר חשב שאין לו סיכוי.
ואולי זו בכלל התשוקה החבויה בתוך כל אחד מאיתנו - להישאר צעירים לנצח. הצפייה בשחקנים האהובים עלינו נותנים את הכול על המגרש מחזירה אותנו בלי שנרגיש לילדות, לשכונה, למקום שבו שתי אבנים גדולות הספיקו בשביל לקבוע שער ואנחנו דמיינו את עצמנו מול קהל של אלפים מראים לכולם מי שולט במגרש. כן, גם כותבת שורות אלה שיחקה כדורגל עם הבנים בחצר ומתגעגעת לפעמים להבקיע "טיל לחיבורים" ולהוכיח מה אני שווה.
גם הנאמנות שלנו הופכת את המונדיאל לשיגעון המופלא שהוא. כפי שאימא יש רק אחת ואותה לא מחליפים, כך גם קבוצת כדורגל. אנחנו רוצים בקרבה שלה בכל זמן, גם אם תשחק בצד השני של כדור הארץ. אם הקבוצה שלנו היא נבחרת נוצצת מכוכבים מחו"ל, אין זמן טוב יותר להשקיע בה מאשר בחודש הזה. מה שאוטומטית מוביל אותנו כמו עדר לפתחי החנויות כדי להצטייד בכורסת טלוויזיה מפנקת ובמסך בגודל מפלצתי שלא ייתן לנו לפספס אף טיפת זיעה מתעופפת.
תוסיפו לכל אלו את אלמנט האשליה וקיבלתם שילוב מנצח. זו אשליה בריאה של 32 נבחרות מכל יבשת על הגלובוס, מדינות מפותחות ומדינות מתפתחות שמשחקות על אותה אדמה במשך חודש כאילו אין מלחמות בעולם, כשהדבר היחיד שהן רוצות לכבוש הם שערים, ולא חלילה מדינות אחרות.
אשליית השוויון גם היא חוגגת במונדיאל. כל נער ששיחק בילדותו בעיירה נידחת עם כדור עשוי גרביים מוצא את עצמו משחק על אותו משטח דשא מטופח עם עשירי הכדורגלנים בעולם, כשאותם מיליוני אנשים צופים בהם בלהט. אין הבדלי מעמדות, אין פערים כספיים. לכל מדינה, דגל וצבע יש מקום ראוי ביציעים, בבית ובפאבים.
זו אחת התקופות הבודדות בה העולם כולו מתאחד למען מטרה אחת. לא מדינית, לא מבצעית, אבל כן רבת השפעה והיסטורית. וזה כל הקסם. קרנבל צבעוני וגלובלי שבזכות אהבה נטו, תשוקה אינסופית ואפילו 0-1 קטן יכתיר בסופו את אלופת העולם. מונדיאל קסום לכולם!
