מסרים שהותרו לפרסום

כבד לנו בשש בבוקר.

פותחים את החדשות ומתעוררים עם ריטואל ה"הותר לפרסום" שמשנה את פני היום שלנו. גם אם לא הכרנו את הנופלים, אנחנו מכירים אותם. ימים של עננה בצל סיפורים על נופלים, פנים מחייכות מהמסך, ראיונות עם בני משפחה כואבים ושטף פרסומים ברשתות החברתיות. אנחנו עם קשה עורף, אבל עכשיו העורף מעט כפוף.

"איך יש כל כך הרבה הרוגים?" כתבתי השבוע ברגע של חולשה לחבר בחזית, בכיר במערך המילואים של אחת החטיבות. "אין כל כך הרבה", ניסה הלוחם בחזית לעודד את העורף, "אני מזכיר לך את תסריטי האימה על התמרון. היום יש כ־150 הרוגים בחודשיים, כשתמרנו בכל מקום".

תסריטי האימים הם כמובן אלה של צוק איתן, אותן תחזיות שהודלפו לתקשורת ומנעו פעולה הכרחית של חיסול חמאס כבר אז. בעולמנו המעט הפוך החזית מעודדת את העורף, מניחה לו את הדברים בפרופורציה.

אלה שאוכלים מנות קרב ומתחפרים בבוץ מעודדים את מי שבבית החם; אלה שמאבדים חברים, שנפצעים וממשיכים, הם אלה שמרימים את הראש לכולנו, מזכירים לנו מה וכמה חשוב.

אבל לא רק החזית, גם משפחות השכול הטריות עמלות ליישר לנו את העורף. "התפקיד של חברה בבוקר כזה הוא לא רק להתאבל ולבכות כמה שיותר, אלא גם להיזכר ולהזכיר ביתר שאת איש לרעהו מדוע חיילינו נפלו ומדוע זוהי תקוותנו", כתב השבוע מנחם קלמנזון, אחרי סוף השבוע הקשה הקודם.

מנחם קפץ בשבת השחורה לקיבוץ בארי ביחד עם אחיו, אלחנן, ועם אחיינו, וביחד הם הצילו עשרות נפשות עד שאלחנן נפל בקרב. מאוחר יותר הוא איבד גם את בן דודו, פדיה מרק, שנפל בתחילת התמרון הקרקעי. כמי שראה את האימה בשבת השחורה הוא רוצה לצאת מהפרטי ללאומי, להניח את הדברים בפרופורציה ובזווית הנכונה, לתת תקווה. הוא לא קורא תיגר על האבל הלאומי, אבל דווקא מתוך האבל האישי שלו הוא מביא אור גדול. והוא לא היחיד.

גם איריס חיים, אמו של יותם, החטוף שנפל מירי כוחותינו, הפכה להיות אם האומה. בקול כואב אך נחוש, עם הבנה ועוצמה, היא מתראיינת ומילותיה מצילות נפשות.

גם חגי לובר, אביו של יהונתן שנפל השבוע, שהדגיש כמה הם גאים ומודים לבנו על שהיה שותף במחיקת הרע בעולם. גם הדס, אלמנתו של אלישע לוינשטרן, שבראיונותיה וקולה בכתה אך גם נסכה בכולנו את רוח חייו של אלישע, כשהבהירה ש"עוצמות החיים שלנו לא יפחתו אלא רק יגברו, אין לי שום כוונה לתת לרשעים האלה פיסה מהחיים שלי".

ההיסטוריה היהודית והלאומית לא תסלח למי ששוב יגמגם. אנחנו לא רוצים מכשול, לא אמצעים טכנולוגיים בציר פילדלפי, לא מוכנים לרצועת ביטחון על הגדר בשטח ישראל, לא עוד טפטופים או סבבים

בדמיוני אני רואה אותם - את מנחם, איריס, חגי והדס - הם ורבים אחרים, עומדים מעל כולנו, עם ישראל השפוף, ומבקשים מאיתנו: אל תישברו, אל תשקעו. את היקר מכל הם כבר שילמו, ומתוך כך הם זוקפים לעורף את העורף, מרימים לנו את הראש, מנגבים דמעה ומזכירים לנו את המהות, למה יצאנו למלחמת אין־ברירה, למה זה להיות או לחדול.

אך זקיפות העורף לא תלויה רק בחזית ולא ניזונה רק מעוצמת משפחות השכול.

היא תלויה בעיקר בהנהגה שלנו, עליה מוטלת משימת הניצחון. כולם חוזרים על מסר אחד להנהגה המדינית והצבאית של ישראל: תובילו אותנו לניצחון הפעם, חייבים לסיים את המלאכה, בכל מחיר.

ההיסטוריה היהודית והלאומית לא תסלח למי ששוב יגמגם. אנחנו לא רוצים מכשול, לא אמצעים טכנולוגיים בציר פילדלפי, לא מוכנים לרצועת ביטחון על הגדר בשטח ישראל, לא עוד טפטופים או סבבים.

הציבור לא יעצום שוב עיניים ויספר לעצמו שחמאס מורתע רק בשביל שקט זמני. זקיפות העורף תלויה בידיעה שמי שמוביל את המערכה שואף, הפעם, לניצחון חד־משמעי.