בימים האחרונים אני חווה תחושה שלמרבה הצער אינה פופולרית תמיד בעיתות שיגרה - אני פשוט גאה בדור הצעיר במדינה שלנו. הילדים האלו, ילדי הסמארטפון והמסך, מוותרים על החופש הגדול כפי שהיו רגילים לחוות אותו - את חוף הים, הקניות והבילוי עם החברים הם ממירים בחיזוק ילדים במקלטים באשדוד, בסיוע לקשישים, בהתנדבות בבתי חולים, משתתפים במערך ההסברה ליהודי התפוצות בעולם ומתנדבים באיסוף חבילות לחיילים בחזית.
הדור הזה, שגדל לעולם המקדש את האינדיבידואל במקום את הקהילה, הוכיח באחת שבעת צרה אפשר לסמוך עליו ובעיקר להיעזר בו. ילדים ונערים רבים - מגיל 10 ועד 18 - תיכננו במשך חודשים רבים את מחנה הקיץ שלהם, את הבילוי בחיק החברים ואת הנסיעות לטיולים, והתאכזבו קשות לאחר שנאלצו לבטל את התוכניות לנוכח המצב הביטחוני במדינה. חניכי הצופים, למשל, התייצבו מייד ושאלו אותנו - "מה יש לעשות? איך אפשר לעזור?"
כיו"ר תנועת הצופים וכאזרח ישראלי - התרגשתי עד דמעות כשראיתי איך, בין השאר, מאות חניכי התנועה היו גם הם חלק מרבבות האזרחים שליוו למנוחות את החייל הבודד שון כרמלי ז"ל שנהרג בעת הלחימה בעזה.
יותר מ־200 אלף בני נוער הם חניכי תנועות הנוער הרבות. תנועות יהודיות, ערביות, ימניות, שמאלניות, ממלכתיות, חילוניות ודתיות. חרף השונות הרבה באג'נדה וב"אני מאמין" של תנועות הנוער, עובר ביניהן כחוט השני ציר ערכי מקשר - אקטיביזם חברתי ותרומה לקהילה.
הימים האחרונים הוכיחו לציבור הציני שיש על מי לסמוך. בעוד חבריהם, המבוגרים מהם רק במעט, לובשים מדים ומגינים על המדינה, הנוער הוא הצבא של העורף. "חיילי" תנועות הנוער לקחו על עצמם תפקיד אזרחי חשוב ומהותי בחיזוק העורף, בשמירת החוסן הלאומי ובמלחמה על השיגרה. היכן שצריך אותם - הם שם. במקלטים, בבתי החולים, עם ילדים, עם קשישים, עם ניצולי שואה ועם בעלי מוגבלויות, הם נלחמים כאריות כדי לשמר את האחדות, את החיוך ואת המורל.
ולא רק. אתגרי הלחימה המודרניים פתחו חזית חדשה - המלחמה על דעת הקהל העולמית ברשתות החברתיות. בני דורי, שעדיין מתקשים בהעלאת סטטוס שנון בפייסבוק, נותרים חסרי כלים ומילים לנוכח מלחמת התעמולה הנוראה שברשת. גם לחזית הזאת התגייסו "חיילי" תנועות הנוער, שהקימו בתנועת הצופים, לדוגמה, חמ"ל הסברה ברשתות המדיה החברתיות, הפועל 24 שעות בטוויטר ובפייסבוק. במקום טנקים הם נלחמים עם פוסטים ותגובות - מהחדר הקטן ומול המסכים. הם כיפת הברזל הווירטואלית של ישראל.
בעת הקשה הזאת, ניכרות סולידריות ותחושת הזדהות בקרב אזרחי המדינה ובפרט בקרב הצעירים שמוצאים מכנה משותף, מתגבשים ונרתמים לכל משימה בכל עת. הם הופכים לדבק של הישראליות, שיחד מוכיח את החוזק והאיחוד שלנו כעם אחד מול העולם.
אברהם שפירא טבע לפני שנים את המשפט האלמותי "זה נוער זה? זה בררה". ואני אומר - אשרינו. אם זה הדור שבתוך שנים ספורות ילבש מדים, ומתוכו יצמח המנהיג הבא של ישראל - אז חברים, אנחנו יכולים לישון בשקט.
הכותב הוא יו"ר תנועת הצופים